This is largely based on Rav Medan’s פרשת וארא—קורות משה עד יציאת מצרים.
How long did יציאת מצרים take? From Burning Bush to Splitting Sea, it takes us 4 weeks to read the story, but how long was it?
Moshe gets sent on his mission three times:
י ועתה לכה ואשלחך אל פרעה; והוצא את עמי בני ישראל ממצרים׃
יא ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה; וכי אוציא את בני ישראל ממצרים׃
Then things go from bad to worse, and ה׳ tells him in this week’s parasha that everything is going according to the plan, and he should go back:
א ויאמר ה׳ אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה; כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו׃
…ד וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה׃
ה וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם; ואזכר את בריתי׃
ו לכן אמר לבני ישראל אני ה׳ והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם; וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים׃…ט וידבר משה כן אל בני ישראל; ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה׃
י וידבר ה׳ אל משה לאמר׃
יא בא דבר אל פרעה מלך מצרים; וישלח את בני ישראל מארצו׃
יב וידבר משה לפני ה׳ לאמר; הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים׃
יג וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים׃
Then there is a paragraph of genealogy, and then Moshe’s third mission:
כט וידבר ה׳ אל משה לאמר אני ה׳; דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דבר אליך׃
ל ויאמר משה לפני ה׳; הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה׃
א ויאמר ה׳ אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה; ואהרן אחיך יהיה נביאך׃
ב אתה תדבר את כל אשר אצוך; ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו׃
…
ו ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה׳ אתם כן עשו׃
The first two seem to be back-to-back; Moshe complains and ה׳ sends him right back. We generally read the third as also coming immediately after; Rashi understands the command in פסוק כט as being the same one as in פסוק י:
וידבר ה׳: הוא הדבור עצמו האמור למעלה (פסוק יא) בא דבר אל פרעה מלך מצרים, אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם, חזר הענין עליו להתחיל בו.
But then, the whole discussion of לא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה and Moshe’s objection of הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה seems irrelevant. Rashi reads it that בני ישראל didn’t believe that they would be saved:
ולא שמעו אל משה: לא קבלו תנחומין.
But then the קל וחומר doesn’t fit.
The Mechilta reads it differently: לא שמעו אל משה means they didn’t obey:
ר׳ יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וגו׳. וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח?…אם כן, למה נאמר וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה? אלא, שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה שנאמר וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ, ואומר וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי וגו׳ וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וגו׳.
ה ואמרת אליהם כה אמר א־דני ה׳ ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים; ואשא ידי להם לאמר אני ה׳ אלקיכם׃
ו ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים; אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש צבי היא לכל הארצות׃
ז ואמר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו; אני ה׳ אלקיכם׃
ח וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו; ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים׃
ט ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים׃
When was it that they refused to put away their עבודה זרה? Rav Medan understands that this was Moshe’s second mission to בני ישראל; it was all about ברית: גם הקמתי את בריתי…ואזכר את בריתי. But a ברית is two sided:
אי-שמיעתם של בני ישראל אל משה, פירושה המעשי היה סירובם לפרוש מעבודה זרה. ארבע לשונות הגאולה לא היו רק הבטחה לעתיד טוב יותר, אלא הייתה בהם גם תביעה ברורה: וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים; וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם. תביעה זו כללה פרישה מעבודה זרה. בני ישראל, שאמונם במשה ובאהרן נִשְׁחַק לאחר גזירת התבן ולאחר הקשיית נטל השעבוד בעקבות דבריהם אל פרעה, סירבו לשמוע למשה ולפרוש מהעבודה הזרה.
And Sforno (who anticipates Rav Medan) makes an astonishing leap:
ולא שמעו אל משה: להתבונן בכל זה בענין שיבטחו בישועת הא־ל יתברך…לכן לא נתקיים בהם ”ונתתי אותה לכם“ אבל נתנה לבניהם.
After Moshe’s second mission, after בני ישראל refuse to give up their עבודה זרה, Moshe and ה׳ give up on that generation. The message of the genealogy is that time passes. The people have children, their children get married and have children of their own, and it is on behalf of the next generation that ה׳ comes to Moshe again, in his third mission. The command of דבר אל פרעה of פסוק כט is not the same command as the דבר אל פרעה of פסוק יא. It’s a generation later.
Specifically, Rav Medan says, it is thirty years later. This explains an anomaly in the text:
מ ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה׃
מא ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה; ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים׃
ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה׃
The Ramban explains the difference in the two counts, first citing Rashi:
משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, שמשעה שהיה זרע לאברהם נתקיים בו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו:יג), ושלשים שנה היה משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק, וכשתמנה ארבע מאות משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנים. זה לשון רש״י. והוא דעת רבותינו (במכילתא כאן). אלא שאינו מתוקן בפירושו כל צרכו, שהרי כתוב (בראשית יב:יד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ומעמד בין הבתרים היה אחר כך ימים רבים. אבל נצטרך לתרץ הענין כמו ששנו בסדר עולם (פרק א) אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה…
But then he says that we misunderstand the nature of נבואה:
אני אומר כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר כי הגזרה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא, כאשר הזכרנו, והשלשים שנה האלו הם תוספת עליהם בעון הדור ההוא. כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות וענוי שנה או שנתים והוא יוסיף על חטאתו פשע בהם, יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות ויסורין כהנה וכהנה, שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש בעון שיעשה. והנה היה על אברהם אבינו גזרה שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה…ולא היתה לו הבטחה רק באחרי כן יצאו ברכוש גדול…
ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה, דכתיב (יחזקאל כ:ח) וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים וגו׳…ועל כן ארך גלותם שלשים שנה. והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפלה. וזה טעם…(דברים כו ז) וַנִּצְעַק אֶל ה׳ אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה׳ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ, כי לא היו ראויים להגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו…
ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש כי נתארך גלותם על הקץ שלשים שנה, והנה נתארך עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים…ואפשר שהיה זה סבת בני אפרים שיצאו שלשים שנה קודם לביאת משה רבינו, וכמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין צב,ב), כי הם מנו ולא טעו…והקב״ה ימחול לנו על כל חטא ושגיאה.
Ramban’s last comment on בני אפרים comes from an odd פסוק in דברי הימים:
כ וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח; וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ׃
כא וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד; וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם׃
It’s not clear when בני אפרים were killed by אנשי גת; Rabbi Shulman has suggested that when all the rest of בני ישראל were assimilating into Egyptian society, בני יוסף maintained their connection to the land and kept herds there. The gemara, however, says that they tried to leave שעבוד מצרים prematurely:
אמר רב אלו [המתים שהחיה יחזקאל בבקעת העצמות היבשות] בני אפרים שמנו לקץ וטעו שנאמר (דברי הימים א ז:כ) ובני אפרים…והרגום אנשי גת הנולדים בארץ.
בני אפרים שמנו לקץ וטעו שלשים שנה ויצאו שלא ברשות והרגום בני פלשת, שנא׳ ובני אפרים שותלח וברד בנו…והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם (דברי הימים א פרק ז), וכתיב בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב (תהלים עח:ט), מפני מה, מפני שלא שמרו ברית ה׳ ובתורתו מאנו ללכת.
ט בני אפרים נושקי רומי קשת; הפכו ביום קרב׃
י לא שמרו ברית אלקים; ובתורתו מאנו ללכת׃
They figured 400 years were up, and they would be redeemed automatically (“automagically”).
תניא, רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד תהום (חבקוק ב:ג): כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר. לא כרבותינו שהיו דורשין (דניאל ז:כה) עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן, ולא כרבי שמלאי שהיה דורש (תהלים פ:ו) הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ, ולא כרבי עקיבא שהיה דורש (חגי ב:ו) עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ…מאי ”ויפח לקץ ולא יכזב“? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא—שוב אינו בא. אלא חכה לו, שנאמר אם יתמהמה חכה לו.
This is an object lesson in trying to immanentize the eschaton; our responsibility is not to make sure נבואות are fulfilled; it is to fulfill רצון ה׳ here and now.
ומפני זה אינו מן התימה על מחשבי קיצין אם מנו וטעו וילאו למצא הפתח, כי כן קרה בשתי הגאולות שנגאלו, עם היות ענינם מפורש בכתוב. כי הנה בגלות מצרים נאמר ”כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה“, ועם כל זה בני אפרים מנו וטעו ומהרו את הקץ כמו שאמרו ז״ל. וכן קרה בגאולה שניה, אף על פי שנכתב קצת בביאור בדברי ירמיהו ”לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם“, ואמרו זצ״ל בלשאצר מנה וטעה, ואחשורוש, ואף דניאל. ואם בנבואות אלו המפורשות בשנים קצובות מנו וטעו, ומה יהיה בקץ הנאמר במלות כוון ההעלם בזה, עדן עדנין, ולמועד מועדים, וערב בקר אלפים ושלש מאות.