This was inspired by Rav Eli Baruch Shulman’s article in the Young Israel Tishrei reader, Exploring Themes From the Thirteen Attributes of Mercy, p. 38.
As Rabbi Sacks says about this week’s parsha:
[This is] the core message Moses wants to convey. It is the idea known as tzidduk haDin, vindicating G-d’s justice. The way Moses puts it is this:
ד הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט;
א־ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא׃
ה שחת לו לא בניו מומם; דור עקש ופתלתל׃
ו הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם;
הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך׃
אמר ר׳ חנינא: כל האומר הקב״ה ותרן יותרו חייו, שנאמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט.
Rabbi Shulman (our Rabbi Shulman’s brother) points out that we just completed the עשרת ימי תשובה, and that had a very different message, centered around the שלש עשרה מידות:
יז ויאמר ה׳ אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה; כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם׃ יח ויאמר; הראני נא את כבדך׃ יט ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה׳ לפניך; וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם׃
ו ויעבר ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳ א־ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת׃ ז נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה; ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים׃ ח וימהר משה; ויקד ארצה וישתחו׃
We of course leave out the לא ינקה פקד עון אבות על בנים part. חז״ל interpret these שלש עשרה מידות as מידות of רחמים:
”וחנותי את אשר אחון“, אע״פ שאינו הגון; ”ורחמתי את אשר ארחם“, אע״פ שאינו כדאי.
ויעבר ה׳ על פניו ויקרא: אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין—יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. ”ה׳ ה׳“: אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. ”א־ל רחום וחנון“: אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר (שמות לד:י) ”הנה אנכי כרת ברית“.
[T]here is the sense that the י״ג מידות represent some extraordinary source of רחמים that transcends the ordinary system of שכר ועונש. There is even a sense that they transcend the normal process of תשובה—that they somehow represent absolution without תשובה.
Lots of answers have been given; the dialectic between מידת הדין and מידת הרחמים is a fundamental one, and one that will not be resolved. I’ve quoted this before:
הדיאלקטיקה היהודית, בניגוד להיגיאלית, לעולם אינה ניתנת ליישוב ולאיחוי, והוא מתקיימת ועומדת. היהדות מודה בדיאלקטיקה, הכוללת רק תיזה ואנטיתיזה, והחסרה את השלב ההיגליאני השלישי, שלב ההשלמה ההדדית. הקנפליקט סופי הוא, כמעט מוחלט. רק הקב״ה הוא יודע כיצד ליישב ולהשלים.
Rabbi Shulman has a specific approach, based on the Ramchal:
The problem is addressed by the רמח״ל in דרך השם.He answers by distinguishing between two different processes that are continually at work in G-d’s Providence. On the one hand, there is the process of reward and retribution, שכר ועונש, in which הקב״ה relates to man in a way that is correlated with man’s behavior. The רמח״ל calls this process הנהגת המשפט, the Divine system of justice. Within the framework of that system, Hashem’s role is reactive, doling out reward and punishment according to man’s merits and demerits. But at the same time, there is a different Divine system at work, which is the unfolding of הקב״ה’s plan for the world and, ultimately, the fulfillment of His purpose, which is to bring the world to that point when G-d will be One and His name will be One. The רמח״ל calls this הנהגת הייחוד,the Divine system of unification, which means the process of revealing הקב״ה as the One power at work in the world.
Within the הנהגת הייחוד, the Jewish people have a role in history, and so they will never be destroyed. That is independent of שכר ועונש and תשובה.
So does that mean we can get away with anything? No. Any individual Jew is not “the Jewish people” as a whole.
[I]t emerges that the primary arena of human freedom—and hence of הנהגת המשפט—functions on the level of the individual. But if we enlarge our scale, and consider whole peoples and the whole sweep of history, then human freedom may be constrained by הנהגת הייחוד and the necessary unfolding of הקב״ה’s plan for the world.
This is reminiscent of a well-known concept in physics. On the subatomic level—the “quantum” level—there is no determinism, and no way to predict the behavior of any individual subatomic particle. But if we pull back to the larger, macro-atomic level, then the iron hand of the laws of physics takes over.
I hate to disagree with Rabbi Eli Baruch Shulman, but I hate bad physics analogies even more. So I will look at this dialectic between הנהגת המשפט and הנהגת הייחוד using another talk of Rabbi Shulman’s, one he gave to the St. Louis Kollel Mussar Vaad on March 12, 2020.
Human beings are social animals. ה׳ doesn’t judge us as isolated individuals because we never are isolated individuals. Rabbi Shulman spoke about the מחצית השקל:
כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה׳ בפקד אתם; ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם׃
ולא יהיה בהם נגף: שהמנין שולט בו עין הרע, והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד.
Why should the מחצית השקל protect from דבר, from a plague? Rabbi Shulman says plagues are a natural consequence of crowds; disease can’t spread unless people are interacting with each other. He is speaking at the very beginning of the covid pandemic, so his words have a particular poignancy. So it’s not the counting that brings the plague; it’s the conditions of having a population large enough to warrant counting. But there are two types of crowds. Usually, people form a mob—an unthinking mass of humanity, no different from a herd of animals, and just as susceptible to communicable disease. But people can also form a ציבור—a community—where each person maintains their individuality and their בכירה חופשית, while accepting responsibility for other members of the community. מחצית השקל, which is used to provide for the קרבנות ציבור, symbolizes that. If our crowd becomes a ציבור, then ה׳ promises to protect us from דבר: ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם.
And that is what the י״ג מידות של רחמים are about. The “magic formula” is not to say them; the gemara says יעשו לפני כסדר הזה, “they should do these things”.
הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת…לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י״ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת.
מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש.
So each of us, as individuals, have a role to play in “the Jewish people”. No one else can be me. If I fulfill that role, then I am part of the ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, and I can tap into that unconditional רחמים. Rabbi Shulman continues, in this year’s essay:
I would suggest that that is what the גמרא is intimating when it describes הקב״ה as מתעטף כשליח ציבור when he revealed these מידות to משה…[T]he י״ג מידות can only be recited with a ציבור.
If I want to be part of the הנהגת הייחוד that promises ”ורחמתי את אשר ארחם“, אע״פ שאינו כדאי, then I have to be part of the historic destiny of כנסת ישראל, of the ציבור that has ה׳ as their שליח ציבור. Rabbi Shulman adds the example of the אשה השולמית:
ויאמר לו אמר נא אליה הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת מה לעשות לך היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא; ותאמר בתוך עמי אנכי ישבת׃
מאי קאמרת? אלא בשעתא דדינא תליא בעלמא, לא יתפרש בר נש בלחודוי, ולא יתרשים לעילא ולא ישתמודען ביה בלחודוי, דהא בזמנא דדינא תליא בעלמא, אינון דאשתמודעון ורשימין בלחודייהו, אף על גב דזכאין אינון, אינון אתפסן בקדמיתא. ועל דא לא לבעי ליה לאיניש לאתפרשא מבין עמא לעלם, דבכל זמנא רחמי דקודשא בריך הוא על עמא כלהו כחד. ובגיני כך אמרה ”בתוך עמי אנכי יושבת“ ולא בעינא לאתפרשא מנייהו, כמה דעבדנא עד יומא דין.
Hence, the message of the י״ג מידות is that the greatest source of רחמים we can invoke is that which flows from identifying with כלל ישראל. הקב״ה Himself is כביכול מתעטף כשליח ציבור when these מידות are recited. There is no greater source of רחמים than the consciousness that בתוך עמי אנכי יושבת—among my people is where I dwell.
And so Moshe starts this week’s parsha with a call, not to listen (that is addressed to השמים and הארץ) but to participate:
כי שם ה׳ אקרא;
הבו גדל לאלקינו׃
שירת האזינו is not Moshe lecturing to the people; it is an invitation for them all to join together as a ציבור to הבו גדל לאלקינו, lest all the terrible plagues he describes come about.