This week’s parsha is Moshe’s “swan song”, שירת האזינו:
א האזינו השמים ואדברה; ותשמע הארץ אמרי פי׃
ב יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי
כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב׃
ג כי שם ה׳ אקרא; הבו גדל לאלקינו׃
The line of כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלקינו makes this song responsive:
כי שם ה׳ אקרא:…כשאקרא ואזכיר שם ה׳, אתם הבו גדל לאלקינו וברכו שמו.
And the gemara draws an interesting conclusion from that pasuk:
מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר ”כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלקינו“.
It’s not clear why the concept of ברכה and response (our “אמן”) should be linked here to תלמוד תורה. Several reasons are given:
מנין לברכת התורה כו׳: מצאתי כתוב דהכי משמע ליה ברכת התורה כי שם ה׳ אקרא דהיינו כשאני קורא בתורה שהיא כולה שמות של הקב״ה שכל התורה באותיותיה היא שמותיו של הקב״ה כדאיתא במדרשות, וק״ל.
מנין לברכת התורה מן התורה שנאמר כי שם ה׳ אקרא: כלומר בברכה, הבו גודל לאלקינו, פירוש לענות אחריו אמן. והאי ברכה על התורה היא מדכתיב לעיל מיניה יערוף כמטר לקחי.
But there’s an interesting perspective from the Netziv. We start with the nature of ספר דברים as a whole:
בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר׃
כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות אמר להם בתחלת דבריו ”ה׳ אלקינו דבר אלינו בחורב“…
הואלתי: רציתי, כמו (שמות ב:כב) ויואל משה.
We’ve talked many times about this idea, that ספר דברים is different from the rest of חומש. The rest of the תורה is literally the word of G-d, ה׳ מדבר מגרונו של משה. דברים started as Moshe’s lectures on תורה שבעל פה, and afterward ה׳ had him write them into the תורה, that made ספר דברים into תורה שבכתב. But האזינו is different: Moshe is commanded to write it and teach it. There is no הואיל משה here.
יד ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו; וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד׃ טו וירא ה׳ באהל בעמוד ענן; ויעמד עמוד הענן על פתח האהל׃ טז ויאמר ה׳ אל משה הנך שכב עם אבתיך; וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו׃ יז וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות; ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה׃ יח ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה; כי פנה אל אלהים אחרים׃ יט ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם; למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל׃
What’s interesting is that Moshe had already completed writing the תורה back in פסוק ט:
ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה׳; ואל כל זקני ישראל׃
And so Moshe writes this new שירה, teaches it to בני ישראל, then appends it to the ספר he had written:
כב ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא; וילמדה את בני ישראל׃ כג ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם; ואנכי אהיה עמך׃ כד ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר; עד תמם׃ כה ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה׳ לאמר׃ כו לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה׳ אלקיכם; והיה שם בך לעד׃
וטעם ”ויהי ככלות משה לכתב“ כי מתחלה כתב את התורה ויתנה אל הכהנים כאשר נאמר למעלה (דברים לא:ט) ולא אמר להם אנה יניחו אותה. ואחרי כן נצטוה בשירה הזאת ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום, והנה הוסיף אותה על התורה. ”ויהי ככלות משה לכתוב“ הכל בספר התורה אז צוה את הכהנים ”לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳ אלקיכם“ שיהיה מונח בארון מן הצד כי מעתה לא יגעו בו כלל להוסיף או לגרוע וזה טעם ”ויהי ככלות משה לכתב וגו׳ עד תמם“.
The status of זאת הברכה is a separate question. Ibn Ezra says it was given and recorded earlier, as part of וילך. Ramban argues that it was part of the נבואה of האזינו.
The Netziv says that this means that האזינו is fundamentally different from the rest of Moshe’s נבואה:
דכבר נתבאר דבשירת האזינו לא היתה השכינה מדברת בקרבו וע״כ לא קרא השירה אלא מס״ת.
He expands:
ועתה כתבו לכם: לפי הפשט מזהיר למשה שיכתוב את השירה הזאת בס״ת וילמדה את ב״י. דלא ככל פרשיות שבתורה שמתחלה דבר משה בע״פ לישראל כמו ששמע מפי הקב״ה, ואח״כ כתב. אבל שירת האזינו הזהירו ה׳ שיכתוב ויגמור התורה וללמד את ב״י מתוך הכתב. כדין תורה שבכתב בזה״ז. וכן עשה משה כמבואר להלן כ״ב ”ויכתוב משה וגו׳ ואח״כ וילמדה וגו׳“. ומש״ה נהג בה משה כדין שאנו עושים לברך עה״ת כשמלמדים מתוך הכתב וברבים כדאי׳ בירושלמי ברכות פ״ז מה תורה ברבים טעון ברכה. וכך עשה משה כדכתיב ”כי שם ה׳ אקרא וגו׳“..
Moshe didn’t present שירת האזינו as an oration: “Thus saith the Lord”. He unrolled a scroll of the Torah and said, let’s learn this together.
והרי לא נהג משה הכי עד כה. והטעם היינו משום שעד כה היה באופן שהשכינה מדברת מתוך גרונו. והוא דרך נסי שאין טעון ברכה…כך לא ברך עה״ת בשעה שהיתה דרך נס. משא״כ שירת האזינו היה טעון ברכה.
And why was שירת האזינו different? The Netziv says something radical:
כ״ז הגיע למשה רבינו בשירת האזינו. והוא משום שהחל אורו לכהות, עד שהגיע לפני מותו ממש התגבר האור ואמר פ׳ וזאת הברכה בע״פ, באותו כח שהיה תמיד. כדרך נר הכבה שמתלקח בשעת הכבוי באותו זוהר שהיה תחלה.
The Netziv proposes that Moshe, close to his death, lost some of his רוח הקודש and no longer was at the level that he was before. But he has to explain the pasuk in זאת הברכה:
ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו; לא כהתה עינו ולא נס לחה׃
So he says that זאת הברכה was Moshe’s last spark of נבואה (which is how he explains the appelation of משה איש האלקים in that parsha). But שירת האזינו is not even at the level of ספרי נביא; it is effectively at the level of ספרי כתובים, written ברוח הקודש. It is holy, but not the same as a נבואה meant for the נביא's contemporaries.
Levi Yitzchok of Berditchev says something similar:
וכאן שהיה סוף ימיו של משה ונסתם ממנו מעיין החכמה כמבואר במדרש…ובזה תבין דבר נפלא למה בשירת האזינו נביאות משה רבינו סתומה מאוד שלא מצינו כזאת בכל התורה. כי הענין כך הוא, שנבואת משה רבינו היה באספקלריא המאירה וכל הנביאים באספקלריא שאינה מאירה ולכך נבואתו של משה רבינו שהיה באספקלריא המאירה היה לו כח גדול שיאמר הדברים כמו שקבל מהשם יתברך בלי שום התלבשות בדרך משל וחידה, מה שאין כן שאר הנביאים שלא היה להם כח של משה רבינו היו צריכים להלביש נבואתם דרך משל וחידה כמו נבואות זכריה ושאר נביאים שסתומים מאד וזו נקרא אספקלריא שאינה מאירה. והנה קודם הסתלקותו של משה רבינו ע״ה ניטלה מסורת החכמה ממנו וניתנה ליהושע, ולכך שירת האזינו היא סתומה בדרך התלבשות.
The Kedushas Levi makes the point that Moshe’s diminished רוח הקודש was not from old age, but it was taken away from Moshe: ניטלה מסורת החכמה ממנו וניתנה ליהושע. Rashi cites the Sifrei that this was to honor Yehoshua:
הוא והושע בן נון: שבת של דיוזגי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה, העמיד לו משה מתרגמן ליהושע שיהא דורש בחייו.
והיינו דכתיב…”ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בין נון“. ולכאורה קשה היכן נצטוה יהושע בכך. אלא ודאי לא נצטוה אלא משה, ורק מחמת שלא היה הולך עוד קולו על כל ישראל משום שלא היה בדרך נס, היה נצרך יהושע לסייעו בדבר.
But I think that this נטילה is more than that. It is what allowed for כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלקינו, for בני ישראל to say ברכת התורה. Before, it was a lecture from the impossibly high level of Moshe Rabbeinu. That’s not learning. תלמוד תורה can’t be passive; it must be learned בחברותא. Now, on the last day of his life, Moshe could say: Here’s the Torah; let’s learn together. You have the same text before you that I have.
תלמוד תורה is how we experience the mind of G-d. It is as close to נבואה as we can achieve; that’s why we say ברכת התורה. שירת האזינו is when that started.