This week’s parasha starts Moshe’s historical review of בני ישראל's 40-year journey:
ו ה׳ אלקינו דבר אלינו בחרב לאמר; רב לכם שבת בהר הזה׃
…ט ואמר אלכם בעת ההוא לאמר; לא אוכל לבדי שאת אתכם׃
י ה׳ אלקיכם הרבה אתכם; והנכם היום ככוכבי השמים לרב׃
יא ה׳ אלקי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים; ויברך אתכם כאשר דבר לכם׃
יב איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם׃
יג הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם; ואשימם בראשיכם׃
יד ותענו אתי; ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות׃
טו ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם; שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם׃
טז ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר; שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו׃
יז לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא; והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו׃
יח ואצוה אתכם בעת ההוא את כל הדברים אשר תעשון׃
But when we look at the original incident when the judges were appointed, we notice something missing:
יג ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם; ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב׃
יד וירא חתן משה את כל אשר הוא עשה לעם; ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב׃
טו ויאמר משה לחתנו; כי יבא אלי העם לדרש אלקים׃
טז כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו; והודעתי את חקי האלקים ואת תורתיו׃
יז ויאמר חתן משה אליו; לא טוב הדבר אשר אתה עשה׃
יח נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך; כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך׃
יט עתה שמע בקלי איעצך ויהי אלקים עמך; היה אתה לעם מול האלקים והבאת אתה את הדברים אל האלקים׃
כ והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת; והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון׃
כא ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע; ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת׃
כב ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם; והקל מעליך ונשאו אתך׃
כג אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלקים ויכלת עמד; וגם כל העם הזה על מקמו יבא בשלום׃
כד וישמע משה לקול חתנו; ויעש כל אשר אמר׃
מוצאי יום הכיפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר.
Moshe leaves out Yitro’s role completely. While some argue that it simply isn’t relevant to this review, it would seem to be a fundamental principle in intellectual honesty to cite one’s sources:
ר״א אמר רבי חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם
Some, like Rabbi Leibtag, take the approach that Moshe here is not talking about judges per se, but teachers and leaders, so it isn’t really Yitro’s proposal at all:
But what is the thematic importance of Moshe’s discussion about the appointment of these judges? Even if those events took place ‘at that same time’, these details don’t appear to share any thematic connection to the story of the spies, nor to the laws of main speech! So why does Moshe mention it at all?
The answer to this question lies in the next (and final) pasuk of this ‘digression’:
“And I commanded you [the people] ‘at that time’—et kol ha’DEVARIM—all the things which you should do.” (see 1:18)
Pay attention to the phrase “va’atzave etchem”—which must refer to the people, and not the judges.
[You can prove this by simply comparing “v’atzave et shofteichem” in 1:16, to “v’atzave etchem” in 1:18!]
This short pasuk, even though it is often ‘overlooked’, connects everything together. Moshe explains that at that time, i.e. after appointing the judges, as Bnei Yisrael prepared to leave Har Sinai, he had commanded the people in regard to all the DEVARIM which they must do.
But what are those ‘DEVARIM’?
…These are the same ‘devarim’ that: the opening pasuk of Sefer Devarim refers to (see 1:1) and ”v’hayu ha’devarim ha’eyleh“ refers to (see 6:6),
which are none other than the laws of the main speech of Sefer Devarim!
…
As it is the responsibility of the appointed judges to assist with the teaching of these laws (and their implementation; see 27:1-8!), Moshe includes those events at the beginning of his introductory speech.
…
This interpretation can also explain why Yitro himself is not mentioned in this speech. Even though Devarim 1:15-17 may sound very similar to Shmot 18:14-22, the purpose of Moshe’s speech is not to give a complete historical review of every event that transpired in the desert. Instead, it focuses on this special set of laws that Moshe is about to teach.
Therefore, there is no need to mention (at this time) whose original idea it may have been to set up this hierarchal judicial system. Instead, it is important to know that the judicial system that has been set up is there to serve the people, and it will facilitate their ability to establish themselves as G-d’s nation in the land.
But still, the original suggestion was by Yitro. And Rabbi Leibtag’s idea that the historical introduction was to the “devarim” of the rest of the ספר doesn’t seem to fit the text. The whole history part, the first speech, is all reproach and criticism of בני ישראל, a summary of “why it took 40 years to get to this point”. And the later psukim draw a parallel with the appointment of the judges, in the selection of the spies:
יט ונסע מחרב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ההוא אשר ראיתם דרך הר האמרי כאשר צוה ה׳ אלקינו אתנו; ונבא עד קדש ברנע׃
כ ואמר אלכם; באתם עד הר האמרי אשר ה׳ אלקינו נתן לנו׃
כא ראה נתן ה׳ אלקיך לפניך את הארץ; עלה רש כאשר דבר ה׳ אלקי אבתיך לך אל תירא ואל תחת׃
כב ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ; וישבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן׃
כג וייטב בעיני הדבר; ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט׃
כד ויפנו ויעלו ההרה ויבאו עד נחל אשכל; וירגלו אתה׃
We begin with an assumption that is fairly safe—that Mosheh was going to mention the story of the scouts (M’raglim) in this historic recitation. This is a safe assumption because that one event (solely, if not chiefly) is what caused the present situation—only now were we prepared to enter the Land, instead of having been there for nearly 39 years.
That being the case, Mosheh may be telling us about the judges in order to draw an “inverted parallel” with the disaster of the M’raglim. Note how he describes the genesis of the mission of the scouts…
The association with the “judges” narrative is clear—the common Anashim is one connection, as well as the reaction (Mosheh’s in one case, the people’s in the other)—which includes the phrase Tov haDavar (albeit with some grammatical variation). Now that we see the association of these two stories, we can immediately spot the difference, as per this chart:
JUDGES
SCOUTS
Whose Idea?
Mosheh
The People
Who Approved?
The People
Mosheh
Who Selected the Anashim?
Mosheh
The People
As we can see, the M’raglim incident, which led to a disaster of great proportions, was handled in the opposite manner of the appointment of judges (which was, from everything we know, a successful process). This teaches us a valuable lesson about leadership - one which was indispensable advice to the people as they were about to enter the Land and come under new leadership (Yehoshua).
Ideally, the leader actually leads—he inspires the people and directs them. Nevertheless, he cannot act without their approval and support—hence, even though Mosheh suggested the idea of the judges, the people’s approval was a necessary step in the success of this venture. Afterwards, however, it was Mosheh who selected the right people for the job.
When the opposite direction is taken, disaster is inevitable and imminent. In the story of the scouts, the people made the demand and Mosheh approved (but we get the sense that it was more of a “rubber stamp”, realizing that the people would rebel if he didn’t give in)—and then the people selected their representatives for the mission.
In other words, by telling us the story about the judges (in apposition to the scouts), Mosheh is teaching us about leadership. The leaders must be the ones who direct, with the support and approval (referendum) of the people—and they must execute their decisions. If, on the other hand, the people are leading the leader, who has no choice but to approve and leave the execution up to them—disaster is the assured result.
Rabbi Etshalom does not mention why Yitro is left out. I am going to disagree with him and propose that the parallel is not to contrast the “good” selection of the judges with the “bad” selection of the spies, but that the failure of the spies serves to illustrate the failure of the judges. The judges were supposed to be leaders of the people, but they were nowhere to be found:
בערבוביא, ולהלן הוא אומר (דברים ה:כ-כא) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו׳, אותה קריבה היתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים.
The contrast is with מעמד הר סיני, when the leaders represented the people. Note that this is before the judges were selected:
יט ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בער באש; ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם׃
כ ותאמרו הן הראנו ה׳ אלקינו את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו מתוך האש; היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי׃
כא ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדלה הזאת; אם יספים אנחנו לשמע את קול ה׳ אלקינו עוד ומתנו׃
כב כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי׃
כג קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה׳ אלקינו; ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳ אלקינו אליך ושמענו ועשינו׃
And in fact, only 3 days after they leave Sinai, Moshe finds that he has no help in leading the people:
י וישמע משה את העם בכה למשפחתיו איש לפתח אהלו; ויחר אף ה׳ מאד ובעיני משה רע׃
יא ויאמר משה אל ה׳ למה הרעת לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך; לשום את משא כל העם הזה עלי׃
יב האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו; כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבתיו׃
יג מאין לי בשר לתת לכל העם הזה; כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה׃
יד לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה; כי כבד ממני׃
טו ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך; ואל אראה ברעתי׃
טז ויאמר ה׳ אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו; ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך׃
יז וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם; ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך׃
Note the complaint, לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, is almost the same as what led to the appointment of the judges, איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. How did it go so badly? Rashi finds a hint in Moshe’s words, demonstrating that the mention of the judges here, in דברים, is in fact part of the reproach:
החלטתם את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב, רבינו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך לא ממך שנצטערת עליה. אלא ידעתי מחשבותיכם. הייתם אומרים, עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים.
Moshe does not mention Yitro’s contribution, not to take credit for himself, but to spare Yitro’s honor. I would propose that, in fact, Moshe did not follow his father-in-law’s advice, and here is taking responsibility for that failure. Yitro suggested selecting אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע. Moshe interpreted that differently:
כד וישמע משה לקול חתנו; ויעש כל אשר אמר׃ כה ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אתם ראשים על העם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת׃
What did Moshe consider אנשי חיל? The text does not say in שמות, but here it says אנשים חכמים ונבנים וידעים. Moshe selected them for their intelligence and analytic ability, not for their honesty and G-d fearing nature. And that led to their corruption.
Moshe makes this point later when he teaches the laws of appointing judges. The criteria are based on honesty, not brilliance:
יח שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה׳ אלהיך נתן לך לשבטיך; ושפטו את העם משפט צדק׃
יט לא תטה משפט לא תכיר פנים; ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם׃
כ צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה׳ אלהיך נתן לך׃
כשתתן לך שופטים אתה הממנה את השופטים בחרו את היותר שופטי צדק אע״פ שאין בהם כל כך שאר תכסיסים הראוים לדיין…
כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן.
As we move toward Tisha B’Av, it’s a point worth remembering.