This week is שבת שירה.
א אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ ויאמרו לאמר; אשירה לה׳ כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים׃ ב עזי וזמרת י־ה ויהי לי לישועה; זה א־לי ואנוהו אלקי אבי וארממנהו׃
This is the only שיר that I know about that was covered by David and Yeshaya:
יג דחה דחיתני לנפל; וה׳ עזרני׃ יד עזי וזמרת י־ה; ויהי לי לישועה׃ טו קול רנה וישועה באהלי צדיקים; ימין ה׳ עשה חיל׃
א ואמרת ביום ההוא אודך ה׳ כי אנפת בי; ישב אפך ותנחמני׃ ב הנה א־ל ישועתי אבטח ולא אפחד; כי עזי וזמרת י־ה י־ה־ו־ה ויהי לי לישועה׃
But everyone argues about what עזי וזמרת י־ה means.
The might and vengeance of G-d was salvation for me…
G-d is my strength and my song…and he was a salvation for me.
Rabbi Schwab’s translation comes from Onkelos:
תָּקְפִּי וְתֻשְׁבַּחְתִּי דְחִילָא ה׳ וַאֲמַר בְּמֵימְרֵהּ וַהֲוָה לִי לְפָרָק דֵין אֱלָקַי וְאֶבְנֵי לֵהּ מַקְדְשָׁא אֱלָקָא דַאֲבָהָתַי וְאֶפְלַח קֳדָמוֹהִי.
He is taking זמרת as זמרתי, “my song”, and taking the two clauses separately.
Rashi is bothered by this. He takes עזי וזמרת י־ה as the subject of the entire phrase, and ויהי as the verb: עזי וזמרת י־ה was לי לישועה. Even though in Biblical Hebrew, the imperfect case verb should come before the subject (i.e. it should be ויהי עזי וזמרת י־ה, like וידבר ה׳), it’s not that unusual to reverse them, especially in poetry:
ואשר לא שם לבו אל דבר ה׳ ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה׃
ואל תתמה על לשון ”ויהי“, שלא נאמר ”היה“, שיש לנו מקראות מדברים בלשון זה, וזה דגמתו (מלכים א ו:ה): אֶת קִירוֹת הַבַּיִת סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב, היה לו לומר עשה צלעות סביב…וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה׳ וַיַּעֲזֹב היה לו לומר עזב.
And Rashi says עׇזִּי, with a קמץ קטן, doesn’t mean “my strength”; that would be עֻזִּי. The חיריק־י׳ here doesn’t mean “my”; it’s a syllable commonly appended to words in Biblical poetry.
ו המשפילי לראות בשמים ובארץ׃ ז מקימי מעפר דל; מאשפת ירים אביון׃ ח להושיבי עם נדיבים; עם נדיבי עמו׃ ט מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה; הללויה׃
At the level of פשט, this is like “la la la” or “ay yay yay”; a superfluous syllable to make the meter come out right. שירת הים has other examples of this:
ימינך ה׳ נאדרי בכח; ימינך ה׳ תרעץ אויב׃
And similarly a superfluous וֹ:
תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה׳; מקדש אדנ־י כוננו ידיך׃
עׇזִּי יו״ד יתירה, כי לא מצינו במקרא עזי נקוד חטף קמץ אלא שורק, חוץ משלשה מקומות שהוא סמוך אצל ”וזמרת“.
So עזי וזמרת י־ה means “the strength and זמרה of ה׳”. Rashi here translates זמרה as “vengeance”:
וזהו השבח: עזי וזמרת י־ה הוא היה לי לישועה. וזמרת דבוק הוא לתבת השם…ולשון וזמרת לשון (ויקרא כה:ד) לֹא תִזְמֹר,(ישעיהו כה:ה) זְמִיר עָרִיצִים, לשון כסוח וכריתה—עזו ונקמתו של אלקינו היה לנו לישועה.
So that’s where Artscroll comes from, “The might and vengeance of G-d was salvation for me”. But in the other two places in תנ״ך Rashi goes with the more common translation of “song”.
עזי וזמרת י־ה ה׳: עז ושבח של הקדוש ברוך הוא הוא היה לי לישועה.
עזי וזמרת י־ה ויהי לי לישועה: עזי וזמרת גבורת הקדוש ברוך הוא היה לי לישועה.
So I would prefer to translate our phrase as “ה׳‘s strength and song was my salvation”. I get “ה׳’s strength was my salvation” but how is “ה׳'s song” a source of salvation?
First, what is a זמרה? Rav Hutner notes that it is connected to the “pruning” definition:
…”זמרה“ ענינה לשון קילוס. ועוד עניין אחד מצינו בשורש תיבת זמרה, שמתפרש הוא גם בלשון הכרתה, וכגון זומר דל״ט מלאכות. וגם במקרא הוא משמש כמה פעמים בלשון זה. שותפות זו של ענין קילוס וענין הכרתה בשורש אחד של זמר, מתבארת היא על פי ההבנה כי פסגת הקילוס היא כשהמקלס מרבה להתפעל כל כך מגודל מעלתו של המתקלס עד שהוא מתבטל מהרגשת מציאותו, והרי זה כמכרית את ישותו. והיינו שקילוס והכרתה יש להם שורש משותף, מפני שהכרתת הרגשת ישותו של הקטן בפני מי שגדול ממנו, היא היא קילוסו של הגדול. אלא שמכל מקום אין הכוונה בלשון זמרה לסתם דברי קילוס, אלא שהכוונה היא לדברי קילוס הנאמרים בלשון שירה דוקא. כלומר, דברי קילוס סתם ענינם הוא ביטוי התבטלותו של הקטן בפני מי שגדול ממנו; ואילו קילוס-של-זמרה ענינו הוא ביטוי התענוג של הרגשת ההתבטלות בפני מי שגדול ממנו. וכאן הוא ההבדל בין השיר של עבודת השם ובין המזמור של עבודת השם. דהשיר הוא ביטוי התענוג של הרגשת ההשתייכות וההמשכה, והמזמור הוא ביטוי התענוג של הרגשת הנשגביות וההפלאה. וממילא יוצא מזה כי ביטוי התענוג של תנועת ההתפשטות בעבודת השם הוא תוכנו של השיר; והביטוי של התענוג של תנועת ההתכווצות [הוא תוכנו של המזמור].
In other words, זמרה is a celebration of יראת ה׳, of ה׳'s transcendence.
The other thing to note is the שם ה׳ that is used here: י־ה. It is used only one other place in the Torah, later in our parsha:
יד ויאמר ה׳ אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע; כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים׃ טו ויבן משה מזבח; ויקרא שמו ה׳ נסי׃ טז ויאמר כי יד על כס י־ה מלחמה לה׳ בעמלק מדר דר׃
Rashi says it is a שם ה׳ that indicates the lack of the divine presence:
כי יד על כס י־ה: ידו של הקב״ה הורמה לשבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו? נשבע הקב״ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כלו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם.
As opposed to the אחרית הימים:
והיה ה׳ למלך על כל הארץ; ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד׃
So the pasuk from ישעיה, about the אחרית הימים, has the full Tetragrammaton:
הנה א־ל ישועתי אבטח ולא אפחד; כי עזי וזמרת י־ה י־ה־ו־ה ויהי לי לישועה׃
So a זמרה is about rejoicing in ה׳‘s power even when we are powerless, and וזמרת י־ה is about rejoicing even when evil still exists in the world and ה׳’s power is not fully manifest.
The sense here is: while I was enslaved in Egypt, and the Name of HaKadosh Baruch Hu was not recognized in the world—which resulted in our enslavement—nevertheless, He was my strength and my song…
It was this tenacious adherence to their bitachon in HaKadosh Baruch Hu even while they were building Pisom and Raameses—during which He showed Himself only as י־ה—-which eventually led to their yeshua.
This pasuk is part of the introduction to the שירה: back in the bad old days, under slavery, I still sang to ה׳. And that was my salvation.
This combination of suffering and the joy-bringing bitachon in HaKadosh Baruch Hu is beautifully symbolized at our Seder tables when we dip the marror into the charoses. Surprisingly, the charoses, which symbolizes the mortar which our forefathers had to make for their bricks—with its cinnamon strips symbolizing the straw—is to be composed of sweet ingredients instead of bitter ones. But it is just the sweetness of this dip which reminds us that the bitterness of the slavery of our forefathers, the (Shemos 1:14) וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם, was mitigated and sweetened by their bitachon that HaKadosh Baruch Hu would eventually redeem them.
Never give up hope.