<blockquote lang=he><p>ויחזק ה׳ את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל; ובני ישראל יצאים ביד רמה׃</p>
<footer class=source>שמות יד:ח</footer></blockquote>
There are two classic ways of understanding "hardening Pharaoh's heart": the Rambam, who says that ה׳ actually took away Pharaoh's free will, and Sforno, who says that ה׳ took away Pharaoh's fear, so that he could act freely.
Jerry Esrig had a brilliant חידוש that this explains a pasuk in last week's parasha as well:
<blockquote lang=he><p>וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום; וינצלו את מצרים׃</p>
<footer class=source>שמות יב:לו</footer></blockquote>
Rabbi Shulman last week talked about וינצלו את מצרים, that it means "they *saved* Egypt". The Egyptian gold and silver were reparations, that enabled בני ישראל to overcome their anger and hate and move forward. Jerry said that ה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים is the flip side of ויחזק ה׳ את לב פרעה, by either understanding. ה׳ forced the Egyptians to give their treasure, because at this point the entire exercise was for the sake of Israel, and they needed to feel they were being compensated, or ה׳ allowed Israel to see that not all the Egyptians were evil. ה׳ took away the *Egyptians'* fear of the Egyptian government and society, so they could freely give to Israel. That allowed *Israel* to forgive them.
<hr/>
That was more about last week's parasha. For this week, I need to summarize the chronology of יציאת מצרים. According to the Seder Olam 5 (the gemara in שבת is a day different on the day of the week):
<table lang=he style="table-layout: fixed; width: 100%; text-align: center;">
<caption><span>ניסן</span></caption>
<thead><tr><th>א׳</th><th>ב׳</th><th>ג׳</th><th>ד׳</th><th>ה׳</th><th>ו׳</th><th>שבת</th></tr></thead>
<tbody>
<tr><td></td><td></td><td></td><td></td><td></td><td><a>א׳</a></td><td><a>ב׳</a></td></tr>
<tr><td><a>ג׳</a></td><td><a>ד׳</a></td><td><a>ה׳</a></td><td><a>ו׳</a></td><td><a>ז׳</a></td><td><a>ח׳</a></td><td><a>ט׳</a></td></tr>
<tr><td><a>י׳</a></td><td><a>י״א</a></td><td><a>י״ב</a></td><td><a>י״ג</a></td><td><a>י״ד</a><br/>שחיטת הפסח</td><td><a>ט״ו</a><br/>יציאת מצרים</td><td><a>ט״ז</a><br/>איתם</td></tr>
<tr><td><a>י״ז</a><br/>פי החירות</td><td><a>י״ח</a></td><td><a>י״ט</a></td><td><a>כ׳</a></td><td><a >כ״א</a><br/>קריעת ים סוף</td><td><a>כ״ב</a></td><td><a>כ״ג</a></td></tr>
<tr><td><a>כ״ד</a></td><td><a>כ״ה</a><br/>מרה</td><td><a>כ״ו</a></td><td><a>כ״ז</a></td><td><a>כ״ח</a></td><td><a >כ״ט</a></td><td><a >ל׳</a></td></tr>
</tbody>
</table>
<table lang=he style="table-layout: fixed; width: 100%; text-align: center;">
<caption><span>אייר</span></caption>
<thead><tr><th>א׳</th><th>ב׳</th><th>ג׳</th><th>ד׳</th><th>ה׳</th><th>ו׳</th><th>שבת</th></tr></thead>
<tbody>
<tr><td><a>א׳</a><br/>אילים</td><td><a>ב׳</a></td><td><a>ג׳</a></td><td><a>ד׳</a></td><td><a>ה׳</a></td><td><a>ו׳</a><br/>דפקה</td><td><a>ז׳</a></td></tr>
<tr><td><a>ח׳</a></td><td><a>ט׳</a></td><td><a>י׳</a></td><td><a>י״א</a></td><td><a>י״ב</a></td><td><a>י״ג</a></td><td><a>י״ד</a></td></tr>
<tr><td><a>ט״ו</a><br/>אלוש</td><td><a>ט״ז</a><br/>ירידת המן</td><td><a>י״ז</a></td><td><a>י״ח</a></td><td><a>י״ט</a></td><td><a>כ׳</a></td><td><a>כ״א</a></td></tr>
<tr><td><a>כ״ב</a><br/>רפידים</td><td><a>כ״ג</a></td><td><a>כ״ד</a></td><td><a>כ״ה<br/>מלחמת עמלק (בערך)</a></td><td><a>כ״ו</a></td><td><a>כ״ז</a></td><td><a>כ״ח</a></td></tr>
<tr><td><a>כ״ט</a></td><td></td><td></td><td></td><td></td><td></td><td></td></tr>
</tbody>
</table>
When they come to מרה, they are given חק ומשפט:
<blockquote lang=he><p><b>כג</b> ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם; על כן קרא שמה מרה׃
<b>כד</b> וילנו העם על משה לאמר מה נשתה׃
<b>כה</b> ויצעק אל ה׳ ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים; <em>שם שם לו חק ומשפט</em> ושם נסהו׃</p>
<footer class=source>שמות פרק טו</footer></blockquote>
The gemara suggests exactly what the חק ומשפט were:
<blockquote lang=he><p>התניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקיבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם. דינין דכתיב (שמות טו) ”שם שם לו חוק ומשפט“. שבת וכיבוד אב ואם דכתיב (דברים ה) ”כאשר צוך ה׳ אלקיך“; ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה.</p>
<footer class=source>סנהדרין נו,ב</footer></blockquote>
This is from a textual analysis of the עשרת הדבורת in ספר דברים, when Moshe gives his commentary:
<blockquote lang=he><p><b>יא</b> שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹקֶיך׃...</p>
<p><b>טו</b> כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹקֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ׃ </p>
<footer class=source>דברים פרק ה</footer></blockquote>
He adds the line about כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹקֶיך; "as Hashem had commanded you"; implying that the commands of שבת וכיבוד אב ואם had been given *before* מעמד הר סיני. And מרה seems to be the only place where commands were given.
But that's not true for שבת. The מן was given 3 weeks later, along with the command of שבת:
<blockquote lang=he><p><b>כב</b> ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד; ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה׃
<b>כג</b> ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה׳ שבתון שבת קדש לה׳ מחר; את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העדף הניחו לכם למשמרת עד הבקר׃
<b>כד</b> ויניחו אתו עד הבקר כאשר צוה משה; ולא הבאיש ורמה לא היתה בו׃
<b>כה</b> ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה׳; היום לא תמצאהו בשדה׃
<b>כו</b> ששת ימים תלקטהו; וביום השביעי שבת לא יהיה בו׃</p>
<footer class=source>שמות פרק טז</footer></blockquote>
Tosfot addresses this question:
<blockquote lang=he><p><em>כאשר צוך במרה</em>: ואם תאמר, מנא ליה דבמרה איפקוד אשבת; דילמא כאשר צוך בפרשת מן, דאשכחן דיני שבת כתובין שם ”את אשר תאפו אפו וגו׳“. וי״ל משום דבכיבוד אב ואם נמי כתיב ”כאשר צוך“ ומסתמא כי היכי דהאי כאשר צוך במרה הכי נמי האי וכן מוכח בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין דף נו,ב) דאיתמר מילתיה דר׳ יהודה אתרווייהו.</p>
<footer class=source>תוספות, שבת פז,ב </footer></blockquote>
The other argument that שבת was commanded in מרה is textual: Moshe says, הוא אשר דבר ה׳ שבתון שבת קדש לה׳ מחר, "This is is what ה׳ *had said* about the Sabbath". Now Rashi says that this represents a mistake on Moshe's part:
<blockquote lang=he><p><em>יגידו למשה</em>: שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם (פסוק ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וגו׳, עד ששאלו את זאת, אמר להם (פסוק כג) הוא אשר דבר ה׳, שנצטויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב, שאמר לו (פסוק כח) עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי, ולא הוציאו מן הכלל.</p>
<footer class=source>רש״י, שמות טז:כב</footer></blockquote>
But it could be Moshe just reminding *them* about something they already knew, from the commandment at מרה. So what happened after that?
<blockquote lang=he><p><b>כז</b> ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט; ולא מצאו׃ </p>
<p><b>כח</b> ויאמר ה׳ אל משה; עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי׃
<b>כט</b> ראו כי ה׳ נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים; שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי׃
<b>ל</b> וישבתו העם ביום השבעי׃</p>
<footer class=source>שמות פרק טז</footer></blockquote>
Did בני ישראל completely blow it? The text seems ambiguous.
<blockquote lang=he><p> אמר רב יהודה אמר רב: אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט וכתיב בתריה ויבא עמלק. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים, שנאמר (ישעיהו נו:ב,ז) כִּי כֹה אָמַר ה׳ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי...הֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי...</p>
<footer class=source>שבת קיח,ב</footer></blockquote>
But:
<blockquote lang=he><p>א״ר יוסי ברבי חנינא: אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה? תחלה כשניתנה להן באלוש. מנין? שנאמר (שמות טז) וישבתו העם ביום השביעי.</p>
<footer class=source>דברים רבה (וילנא) פרשת עקב ג:א </footer></blockquote>
And later, we have another story of חילול שבת:
<blockquote lang=he><p>ויהיו בני ישראל במדבר; וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת׃ </p>
<footer class=source>במדבר טו:לב</footer></blockquote>
And the midrash says this was the *second* שבת; the first they kept:
<blockquote lang=he><p><em>ויהיו בני ישראל במדבר</em>: בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ושניה חללו.</p>
<footer class=source>ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קיג </footer></blockquote>
Mizrachi says that sometimes Midrashim disagree:
<blockquote lang=he><p> ותימה, דהא בפרק כל כתבי אמרו (שבת קיח,ב) אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה, לא שלטה בהם אומה ולשון... </p>
<p>נוכל לומר שהן אגדות חלוקות. ורש״י ז״ל מנהגו להביא כל אחת לפי מקומה. </p>
<footer class=source>מזרחי (רא״ם), במדבר טו:לב </footer></blockquote>
But I don't think this is a contradiction; the Midrashim are talking about two kinds of חילול שבת. On that "first" שבת of the מן, they kept שבת, but it wasn't for a lack of trying. People went out to gather מן, but there wasn't any to gather. The idea of אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון is one of *attitude*; if they could have kept the faith they needed, they could have ushered in the אחרית הימים.
<hr/>
But, still, we have the question of when they got the command of שמירת שבת. Tosfot brings up the question but doesn't answer it:
<blockquote lang=he><p><em>אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו׳ וכתיב בתריה ויבא עמלק</em>: אמאי קרי להאי שבת ראשונה כיון דבמרה נצטוו, והא לא היתה שבת ראשונה...דמשמע מתוך הפסוקים ששתי שבתות היו קודם ראשונה, כשנסעו מאילם ואחר אותו שבת ירד להם המן וכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו׳...משמע שבשבת שלישית שאחר מרה היא.</p>
<footer class=source>תוספות, שבת פז.ב , ד״ה כאשר צוך במרה </footer></blockquote>
The Yerushalmi says it is a מחלוקת:
<blockquote lang=he><p>א״ר ליעזר: אתיא כמאן דאמר במרה ניתנה השבת; ברם כמ״ד באלוש ניתנה השבת...</p>
<footer class=source>ירושלמי (וילנא) ביצה ט,ב ב:א </footer></blockquote>
I'm going to bring an answer from the שפת אמת (since I'm a third generation lapsed Gerrer Chasid). The שפת אמת says we are reading the text wrong. What happened at אלוש, with the giving of the מן? They were *given* the שבת, not *commanded* about it:
<blockquote lang=he><p> ראו כי ה׳ נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים; שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי׃ </p>
<footer class=source>שמות טז:כט</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p>ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת? לא נתתי לך אלא לטובתך! כיצד? א״ר חייא ברבי אבא: את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך, ואני נותן לך שכר. מנין? (ישעיה נח:יג-יד) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג...אָז תִּתְעַנַּג עַל ה׳... </p>
<footer class=source>דברים רבה (וילנא) פרשת עקב ג:א</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p>בפסוק רְאוּ, כִּי ה׳ נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם. כנראה שניתן להם השבת בעת נתינת המן. וכ״א במדרש עקב: אימתי שמרו ישראל השבת כראוי בזמן שניתן להם באלוש ע״ש. וכן הוא בנוסח המעלות. אלו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת דיינו. והלא במרה איפקדו אשבת! וכן הקשו בתוס׳ למה נקראת שבת ראשונה...</p>
<p> אבל נראה כי עתה ניתן להם במתנה השבת. כאשר חכמים הגידו מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו׳. ובחינת זו נעשה עתה. ושמעתי מפי מו״ז ז״ל במעלת המתנה: הנותן בעין יפה נותן...כי המוכר דעתו רק בעבור המעות, אבל הנותן רוצה שיהיה להמקבל המתנה...וזה
שכתוב <em>ראו</em> כי ה׳ נתן דייקא. ע״כ הוא נותן לכם כו׳. הוא הכנת יום הששי שיש אז הארות לבנ״י שיוכלו לקבל השבת. וז״ש ראו. כי מקודם כתוב שם לו חק ומשפט שידעו מצות השבת. אבל עתה ניתן להם בעין יפה. שהיה להם הִתקָרְבוּת להשיג ולראות בעין הֶאָרָת השבת. כענין שאמרו חז״ל הנותן מתנה [לחבירו] צריך להודיעו. הוא התקשרות והתדבקות להשיג הארת השבת כנ״ל.</p>
<footer class=source>שפת אמת, בשלח תרמ״ג</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p>אִלּוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, דַּיֵּינוּ</p>
<p>אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, דַּיֵּינוּ.</p>
<p>אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, דַּיֵּינוּ.</p>
<footer class=source>וויקיפדיה, <a href="https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%95"><cite>דיינו</cite></a></footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p> ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו; כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני יהוה מקדשכם׃</p>
<footer class=source>שמות לא:יג</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p>ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר ”לדעת כי אני ה׳ מקדשכם“. תניא נמי הכי ”לדעת כי אני ה׳ מקדשכם“; א״ל הקב״ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם.</p>
<footer class=source>שבת י,ב</footer></blockquote>
בני ישראל needed to understand that שבת was a *gift*, not a burden. They had the opportunity to collect double on Friday and dedicate themselves to עבודת ה׳ the next day. They missed that chance, and by the next week were actively violating שבת.‎ This feeling, of שבת as a gift, is what חז״ל mean by אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים.