ויחזק ה׳ את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל; ובני ישראל יצאים ביד רמה׃
There are two classic ways of understanding “hardening Pharaoh’s heart”: the Rambam, who says that ה׳ actually took away Pharaoh’s free will, and Sforno, who says that ה׳ took away Pharaoh’s fear, so that he could act freely.
Jerry Esrig had a brilliant חידוש that this explains a pasuk in last week’s parasha as well:
וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום; וינצלו את מצרים׃
Rabbi Shulman last week talked about וינצלו את מצרים, that it means “they saved Egypt”. The Egyptian gold and silver were reparations, that enabled בני ישראל to overcome their anger and hate and move forward. Jerry said that ה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים is the flip side of ויחזק ה׳ את לב פרעה, by either understanding. ה׳ forced the Egyptians to give their treasure, because at this point the entire exercise was for the sake of Israel, and they needed to feel they were being compensated, or ה׳ allowed Israel to see that not all the Egyptians were evil. ה׳ took away the Egyptians' fear of the Egyptian government and society, so they could freely give to Israel. That allowed Israel to forgive them.
That was more about last week’s parasha. For this week, I need to summarize the chronology of יציאת מצרים. According to the Seder Olam 5 (the gemara in שבת is a day different on the day of the week):
| א׳ | ב׳ | ג׳ | ד׳ | ה׳ | ו׳ | שבת |
|---|---|---|---|---|---|---|
| א׳ | ב׳ | |||||
| ג׳ | ד׳ | ה׳ | ו׳ | ז׳ | ח׳ | ט׳ |
| י׳ | י״א | י״ב | י״ג | י״ד שחיטת הפסח | ט״ו יציאת מצרים | ט״ז איתם |
| י״ז פי החירות | י״ח | י״ט | כ׳ | כ״א קריעת ים סוף | כ״ב | כ״ג |
| כ״ד | כ״ה מרה | כ״ו | כ״ז | כ״ח | כ״ט | ל׳ |
| א׳ | ב׳ | ג׳ | ד׳ | ה׳ | ו׳ | שבת |
|---|---|---|---|---|---|---|
| א׳ אילים | ב׳ | ג׳ | ד׳ | ה׳ | ו׳ דפקה | ז׳ |
| ח׳ | ט׳ | י׳ | י״א | י״ב | י״ג | י״ד |
| ט״ו אלוש | ט״ז ירידת המן | י״ז | י״ח | י״ט | כ׳ | כ״א |
| כ״ב רפידים | כ״ג | כ״ד | כ״ה מלחמת עמלק (בערך) | כ״ו | כ״ז | כ״ח |
| כ״ט |
When they come to מרה, they are given חק ומשפט:
כג ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם; על כן קרא שמה מרה׃
כד וילנו העם על משה לאמר מה נשתה׃
כה ויצעק אל ה׳ ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים; שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו׃
The gemara suggests exactly what the חק ומשפט were:
התניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקיבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם. דינין דכתיב (שמות טו) ”שם שם לו חוק ומשפט“. שבת וכיבוד אב ואם דכתיב (דברים ה) ”כאשר צוך ה׳ אלקיך“; ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה.
This is from a textual analysis of the עשרת הדבורת in ספר דברים, when Moshe gives his commentary:
יא שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹקֶיך׃…
טו כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹקֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ׃
He adds the line about כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹקֶיך; ”as Hashem had commanded you“; implying that the commands of שבת וכיבוד אב ואם had been given before מעמד הר סיני. And מרה seems to be the only place where commands were given.
But that’s not true for שבת. The מן was given 3 weeks later, along with the command of שבת:
כב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד; ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה׃
כג ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה׳ שבתון שבת קדש לה׳ מחר; את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העדף הניחו לכם למשמרת עד הבקר׃
כד ויניחו אתו עד הבקר כאשר צוה משה; ולא הבאיש ורמה לא היתה בו׃
כה ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה׳; היום לא תמצאהו בשדה׃
כו ששת ימים תלקטהו; וביום השביעי שבת לא יהיה בו׃
Tosfot addresses this question:
כאשר צוך במרה: ואם תאמר, מנא ליה דבמרה איפקוד אשבת; דילמא כאשר צוך בפרשת מן, דאשכחן דיני שבת כתובין שם ”את אשר תאפו אפו וגו׳“. וי״ל משום דבכיבוד אב ואם נמי כתיב ”כאשר צוך“ ומסתמא כי היכי דהאי כאשר צוך במרה הכי נמי האי וכן מוכח בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין דף נו,ב) דאיתמר מילתיה דר׳ יהודה אתרווייהו.
The other argument that שבת was commanded in מרה is textual: Moshe says, הוא אשר דבר ה׳ שבתון שבת קדש לה׳ מחר, ”This is is what ה׳ had said about the Sabbath“. Now Rashi says that this represents a mistake on Moshe’s part:
יגידו למשה: שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם (פסוק ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וגו׳, עד ששאלו את זאת, אמר להם (פסוק כג) הוא אשר דבר ה׳, שנצטויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב, שאמר לו (פסוק כח) עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי, ולא הוציאו מן הכלל.
But it could be Moshe just reminding them about something they already knew, from the commandment at מרה. So what happened after that?
כז ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט; ולא מצאו׃
כח ויאמר ה׳ אל משה; עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי׃
כט ראו כי ה׳ נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים; שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי׃
ל וישבתו העם ביום השבעי׃
Did בני ישראל completely blow it? The text seems ambiguous.
אמר רב יהודה אמר רב: אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט וכתיב בתריה ויבא עמלק. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים, שנאמר (ישעיהו נו:ב,ז) כִּי כֹה אָמַר ה׳ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי…הֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי…
But:
א״ר יוסי ברבי חנינא: אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה? תחלה כשניתנה להן באלוש. מנין? שנאמר (שמות טז) וישבתו העם ביום השביעי.
And later, we have another story of חילול שבת:
ויהיו בני ישראל במדבר; וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת׃
And the midrash says this was the second שבת; the first they kept:
ויהיו בני ישראל במדבר: בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ושניה חללו.
Mizrachi says that sometimes Midrashim disagree:
ותימה, דהא בפרק כל כתבי אמרו (שבת קיח,ב) אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה, לא שלטה בהם אומה ולשון…
נוכל לומר שהן אגדות חלוקות. ורש״י ז״ל מנהגו להביא כל אחת לפי מקומה.
But I don’t think this is a contradiction; the Midrashim are talking about two kinds of חילול שבת. On that “first” שבת of the מן, they kept שבת, but it wasn’t for a lack of trying. People went out to gather מן, but there wasn’t any to gather. The idea of אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון is one of attitude; if they could have kept the faith they needed, they could have ushered in the אחרית הימים.
But, still, we have the question of when they got the command of שמירת שבת. Tosfot brings up the question but doesn’t answer it:
אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו׳ וכתיב בתריה ויבא עמלק: אמאי קרי להאי שבת ראשונה כיון דבמרה נצטוו, והא לא היתה שבת ראשונה…דמשמע מתוך הפסוקים ששתי שבתות היו קודם ראשונה, כשנסעו מאילם ואחר אותו שבת ירד להם המן וכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו׳…משמע שבשבת שלישית שאחר מרה היא.
The Yerushalmi says it is a מחלוקת:
א״ר ליעזר: אתיא כמאן דאמר במרה ניתנה השבת; ברם כמ״ד באלוש ניתנה השבת…
I’m going to bring an answer from the שפת אמת (since I’m a third generation lapsed Gerrer Chasid). The שפת אמת says we are reading the text wrong. What happened at אלוש, with the giving of the מן? They were given the שבת, not commanded about it:
ראו כי ה׳ נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים; שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי׃
ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת? לא נתתי לך אלא לטובתך! כיצד? א״ר חייא ברבי אבא: את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך, ואני נותן לך שכר. מנין? (ישעיה נח:יג-יד) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג…אָז תִּתְעַנַּג עַל ה׳…
בפסוק רְאוּ, כִּי ה׳ נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם. כנראה שניתן להם השבת בעת נתינת המן. וכ״א במדרש עקב: אימתי שמרו ישראל השבת כראוי בזמן שניתן להם באלוש ע״ש. וכן הוא בנוסח המעלות. אלו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת דיינו. והלא במרה איפקדו אשבת! וכן הקשו בתוס׳ למה נקראת שבת ראשונה…
אבל נראה כי עתה ניתן להם במתנה השבת. כאשר חכמים הגידו מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו׳. ובחינת זו נעשה עתה. ושמעתי מפי מו״ז ז״ל במעלת המתנה: הנותן בעין יפה נותן…כי המוכר דעתו רק בעבור המעות, אבל הנותן רוצה שיהיה להמקבל המתנה…וזה
שכתוב ראו כי ה׳ נתן דייקא. ע״כ הוא נותן לכם כו׳. הוא הכנת יום הששי שיש אז הארות לבנ״י שיוכלו לקבל השבת. וז״ש ראו. כי מקודם כתוב שם לו חק ומשפט שידעו מצות השבת. אבל עתה ניתן להם בעין יפה. שהיה להם הִתקָרְבוּת להשיג ולראות בעין הֶאָרָת השבת. כענין שאמרו חז״ל הנותן מתנה [לחבירו] צריך להודיעו. הוא התקשרות והתדבקות להשיג הארת השבת כנ״ל.
אִלּוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, דַּיֵּינוּ
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, דַּיֵּינוּ.
ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו; כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני יהוה מקדשכם׃
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר ”לדעת כי אני ה׳ מקדשכם“. תניא נמי הכי ”לדעת כי אני ה׳ מקדשכם“; א״ל הקב״ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם.
בני ישראל needed to understand that שבת was a gift, not a burden. They had the opportunity to collect double on Friday and dedicate themselves to עבודת ה׳ the next day. They missed that chance, and by the next week were actively violating שבת. This feeling, of שבת as a gift, is what חז״ל mean by אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים.