With this week’s parasha, we finally get to what the Torah is “really” about, the commandments:
אָמַר רַבִּי יִצְחָק לֹֹֹֹֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שֶׁהִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ יִשׂרָאֵל…
There are 21 mitzvot in the parasha according to Rambam’s count. Most of them are clearly related to the story of יציאת מצרים, either laws of Passover or the first born, but one doesn’t seem to fit:
א ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר׃ ב החדש הזה לכם ראש חדשים; ראשון הוא לכם לחדשי השנה׃
החדש הזה: הֶרְאָהוּ לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ וְאָמַר לוֹ כְּשֶׁהַיָּרֵחַ מִתְחַדֵּשׁ יִהְיֶה לְךָ רֹאשׁ חֹדֶשׁ.
And there’s another mitzvah mentioned twice (though the Rambam “officially” counts it in ספר דברים):
והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה׳ בפיך; כי ביד חזקה הוצאך ה׳ ממצרים׃
I want to look at how the שפת אמת connects those mitzvot to our parasha. He starts with the ten plagues and a subject we’ve discussed many times, the עשרה מאמרות of creation and the עשרת הדברות of Torah:
זכר של בני חנוך חיים שיחיה
אא״ז מו״ר זצלה״ה הגיד כי מה שהיה צורך לעשר מכות? להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדברות עכ״ד ז״ל.
בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת.
נאמרו עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם: אנכי כנגד ויאמר אלקים יהי אור…
Rabbi Yechezkel Yaakovson, rosh yeshiva of Yeshivat Sha’alvim, explains how the עשר מכות relate to the עשרה מאמרות and עשרת הדברות:
עלינו להתייחס למעמד הר סיני, לא רק כאירוע בודד, אלא כמתן תורה, ולראות את התורה בכלל ואף לדורות, כצורה של התגלות ה׳ בעולם. לאור תפיסה זו, למעשה יש כאן סקאלה של סוגים בהתגלות ה׳. עשרה מאמרות מייצגים את ההופעה המוסתרת ביותר של הקב״ה, המופיעה בטבע. דרושה עבודה רבה והתבוננות לאדם החפץ לדבוק בבוראו ע״י עשרה מאמרות.
פעם אחת בהיסטוריה הקב״ה התגלה לאומה באופן המוחשי ביותר, ע״י ניסים גלויים, היה זה בעשרת המכות. אך אפשרות זו לא התמידה. מדובר באירוע חד-פעמי, שלא יחזור.
לעומת זאת, הפעם השלישית זוהי הדרך הממוצעת בין שני הגילויים הקודמים: הקב״ה מתגלה לנו במעמד הר סיני, דרך קבלת התורה. מאז קבלת התורה, כל יהודי שיושב ולומד תורה—זוכה להידבק בקב״ה. התורה מעניקה לאדם את ההשקפה הנכונה, מדריכה אותו במה להתבונן וכיצד, ומעניקה משמעות לחייו. כך, כאשר יש שני קצוות של גילוי ה׳ בעולם: בהסתר גמור—בבריאה, ובגילוי גמור—במכות; יש דרך שהיא שביל הזהב בהתגלות ה׳: דרך התורה.
And we have spoken about Rav Hutner’s idea, that both the עשרה מאמרות and the עשרת הדברות represent the revelation of ה׳'s will, one in the physical laws of nature and one in the ethical laws of human behavior. The עשר מכות are a third revelation of Divine will, in the direct intervention of ה׳ in the world. It was in the revelation of the עשר מכות that allows us to accept the absolute truth of the other revelations:
פי׳ כי בעולם הזה נסתר זה שעיקר חיות הכל רק אותיות התורה המאמרים שנבראו ע״י. וז״ש שנותנין שכר לצדיקים המקיימים העולם שנברא בע״מ. פי׳ שהם יודעין ודבקין בשורש חיות הנעלם שע״י הע״מ. וע״י כל מכה הסיר הסתר מאמר א׳. ונעשין עשרת הדברות.
And that becomes the connection to our parasha:
לאות על ידך: לפי עומק פשוטו: יהיה לך לזכרון תמיד, כאלו כתוב על ידך. כעין (שיר השירים ח:ו) שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ.
ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע׳׳ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה…וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם…
ולכן יאמר הכתוב במופתים (שמות ח:יח) למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ…אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה.
ובעבור כי הקב׳׳ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון…
וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו…
And the שפת אמת adds that this is why we don’t wear tefillin on Shabbat:
הרב המגיד ז״ל כ׳ על מה שאין מניחין תפילין בש״ק כי הרשב״ם פי׳ לטוטפות כו׳ כפשוטו כמו כתבם על לוח לבך לזכור את אחדותו ית׳ ויצ״מ תמיד. אך בחול א״י לבוא לזכירה זו אם לא ע״י מצוה גשמיות. אבל בשבת קודש יכולין בל״ז לקיים מצוה זו עכ״ד
And Rosh Chodesh has a similar message, of testifiying to ה׳‘s presence in the physical world, but from a very different perspective. The שפת אמת is in the intellectual line of Polish Chassidut from Peshischa, that emphasizes ה׳’s role per se, but our role as human beings in bringing ה׳'s presence into the world:
הזה: נִתְקַשָּׁה מֹשֶׁה עַל מוֹלַד הַלְּבָנָה, בְּאֵיזוֹ שִׁעוּר תֵּרָאֶה וְתִהְיֶה רְאוּיָה לְקַדֵּשׁ, וְהֶרְאָה לוֹ בְּאֶצְבַּע אֶת הַלְּבָנָה בָּרָקִיעַ וְאָמַר לוֹ כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ.
החודש הזה לכם: ענין זה לגאולת מצרים. כי בגלות נחסר זה ההתחדשות…ובשעת הגאולה דהיינו שנתברר שהכל חיות הש״י. ומזה בא התחדשות. כי חיותו ית׳ יש בו התחדשות תמיד כמ״ש מחדש בכל יום תמיד…רק מי ששוכח והוא תוך הטבע כ־(קהלת א:ט) אֵין כָּל חָדָשׁ [תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ] כו׳. אבל מי שנדבק בפנימיות חיות הש״י יש בו תמיד התחדשות. וז״ש החודש הזה לכם. שיכול כל א׳ מישראל לעורר התחדשות זה ע״י אמונה שמברר בלבו שהכל מהש״י. וזה ההפרש בין שבת לר״ח. ששבת מעין עוה״ב קביעא וקיימא שאין הסתר…ור״ח הוא להאיר ההתחדשות גם בימות החול. וזה תלוי בישראל…וז״ש רש״י ז״ל ובמד׳ שנתקשה מרע״ה עד שהראה לו כזה ראה וקדש כו׳…כי בחינת מרע״ה הוא אספקלריא דנהרא בחינת שבת…אבל בחינת חודש בדרך אמונה כנ״ל…ולפעמים צריך להיות דרך אמונה לעורר התחדשות כנ״ל.
The mitzvah of tefillin says G-d can do miracles. The mitzvah of Rosh Chodesh says that we can do miracles.