This week’s parsha is the dramatic climax of ספר שמות: מעמד הר סיני.
ב ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר; ויחן שם ישראל נגד ההר׃ ג ומשה עלה אל האלקים; ויקרא אליו ה׳ מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל׃ ד אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים; ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי׃ ה ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ׃ ו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש; אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל׃
The Mechilta says that “כה תאמר” means “exactly these words”:
כה: בלשון הקדש.
כה: כסדר הזה.
כה: כענין הזה.
כה: שלא תפחת ולא תוסיף.
Rav Kamenetsky asks, why is ה׳ so concerned that Moshe says exactly what ה׳ tells him to say, שלא תפחת ולא תוסיף etc.? It’s because Moshe’s role is changing; he is no longer just a נביא. He was acknowleged as a נביא already:
וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳; ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׃
But now there is a different level of אמונה:
ויאמר ה׳ אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם; ויגד משה את דברי העם אל ה׳׃
The first אמונה was that Moshe was a נביא and did אותות and spoke on behalf of ה׳. But a נביא's authority only applies to their immediate audience. The second אמונה was לעולם; the authority of the Torah that Moshe would teach is eternal.
[מי] שיתנבא בשם ה׳…ויאמר שה׳ הוסיף על המצות מצוה או גרע מהם מצוה מכל המצות שכלל אותם ספר התורה…גם זה יומת בחנק לפי שהוא נביא שקר ויחס לה׳ מה שלא אמר לו, וגם בזה אין לחוש לאות או מופת, לפי שהנביא שהפליא את כל באי העולם במופתיו ונתן ה׳ בלבינו אמתותו והאמונה בו כמו שהבטיח לו ה׳ בכך באמרו ”וגם בך יאמינו לעולם“, כבר הודיענו על פי ה׳ שלא תבוא מאת ה׳ שום תורה זולת זו.
So he has to be very careful that every word he says בשם ה׳ is actually דבר ה׳ and כה תאמר: לא תפחת ולא תוסיף. There’s no room for his own interpretation in there.
לפי זה נבין ביתר דיוק מה היה חטאו של משה במי מריבה…אמנם לפמש״כ נראה דהחטא היה מיוחד למשה, שמכיון שהוא היה מקבל התורה מה׳ והמוסרה לישראל, וכל דיבור ודיבור שלו יש לו דין של תורת ה׳ וכמאמר הכתוב להלן: ”וגם בך יאמינו לעולם“, א״כ כל נאמנותו מיוסדת על זה שהוא מוסר את דברי ה׳ בדיוק כפי שנאמרו מבלי לשנות כלום, וכמו שאמרו חז״ל בבבא בתרא [דף ט״ו ע״א]: הקב״ה אומר ומשה כותב. אבל כאן הראה משה שהוא לא מקיים את ציווי ה׳ בדיוק כפי שהוא נאמר לו אלא שמוסיף הוא משהו משל עצמו, וחטאו זה מעמיד את כל מסירת התורה בסכנה, שהרי עכשיו אמינותו של משה מוטלת בספק.
But now I want to look at Rashi. As we know, Rashi never quotes midrashim. He cites them but only brings selections that fit his pedagological purposes. On our pasuk he says:
כה תאמר: בלשון הזה וכסדר הזה.
And only later does he bring the last part of the Mechilta:
אלה הדברים: לא פחות ולא יותר.
Now there is a version of the Mechilta that applies this דרשה to the words אלה הדברים:
אלה [הדברים]: בלשון הקדש.
אלה: כענין הזה.
אלה: בסדר הזה.
אלה: בפסיקות הללו.
אלה: בפרשיות הללו.
אלה: לא לפחות ולא להוסיף.
But Rashi is clearly applying לשון הזה וכסדר הזה to כה תאמר and לא פחות ולא יותר to אלה הדברים. That is because there is a difference between the implications of כה and אלה (or the singular זה):
זה הדבר: משה נתנבא ב־(שמות יא:ד) כֹּה אָמַר ה׳ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה; והנביאים נתנבאו ב־(ישעיהו יח:ד, ירמיהו ב:ב, ועוד ועוד) כֹּה אָמַר ה׳. מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זֶה הַדָּבָר.
מפני שכל הנביאים לא נתנבאו רק באספקלריאה שאינה מאירה, ואין בם יכולת לקבל רק המכוון מן הענין שהראוי להם, הוכרחו להזכיר בלשונם ”כה אמר ה׳“, שפירושו המכוון מדבריו לא הדברים בעינם. ומשה רבינו ע״ה בעבור שנבואתו היתה על ידי האספקלריאה המאירה והיה בו כח לקבל מה שהראו לו בעינו כפי מה שהוא הוזכיר בלשונו ”זה הדבר“ שפירושו זה הדבר בעינו מבלתי שום שינוי כלל.
ונמצא לפי שגם אישיות הנביא משתתפת בנבואה, ומראים לו לנביא את החזון והנביא מביעו לפי כוחותיו ותכוניותיו, מה שאין כן במשה רבינו שמסר לנו את התורה ב־זֶה הַדָּבָר ממש כקבל, ובלי איזה השתתפות מאישיותו הפרטית אלא הקב״ה מדבר מגורנו של משה.
Rashi is telling us that the requirement of לא פחות ולא יותר comes not from the כה but from the אלה הדברים (parallel to זה הדבר). כה תאמר leaves room for Moshe’s own interpolations:
וכיון דמשה הוה ידע, למה ליה למימר ”כחצות“? משה קסבר: שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו משה בדאי הוא.
But this is both: כה תאמר and אלה הדברים. I think that Rashi is implying that ה׳ told Moshe: Tell them the literal Word of G-d, and also have some aspect of השתתפות מאישיותו הפרטית. We know the midrash of כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל:
כה תאמר לבית יעקב: אלו נשים.
ותגיד לבני ישראל: אלו אנשים.
The Maharal says that this is not specifically about men and women, but a lesson in pedagogy:
ביאור מדרש זה, שהשם יתברך היה נוהג עם כל אחד ואחד כפי הראוי.
כמו שאמרו במדרש תנחומא שמות כה:ה: ”בוא וראה היאך היה הקול יוצא אצל ישראל, כל אחד ואחד לפי כוחו; הזקנים היו שומעין את הקול לפי כוחן, והבחורים לפי כוחן, והנערים לפי כוחן, והקטנים לפי כוחן, והיונקים לפי כוחן, והנשים לפי כוחן… הוי אומר כל אחד ואחד לפי כוחו“. ובגור אריה בראשית ו:יב כתב: ”הוא יתברך פועל אצל כל אחד ואחד לפי הראוי…כל אחד לפי ענינו. וכן כאשר היה מדבר עם ישראל היה נחלק הדיבור כל אחד ואחד לפי כוחו“.
The “קול יוצא אצל ישראל”, the voice of ה׳ speaking to each individual, is Moshe’s voice.
ויהי קול השפר הולך וחזק מאד; משה ידבר והאלקים יעננו בקול׃
Moshe now has a very hard job. He needs to be ה׳'s stenographer, repeating word-for-word what ה׳ wants the תורה שבכתב to say, but also to explain it to each individual in a way that they can learn. That needs to be personal, with the השתתפות מאישיותו הפרטית, the sense of כה אמר. He is an actor, reciting the same lines from the same script but for very different audiences. He needs to be not just to be משה הסטנוגרף, but משה רבינו.
חנך לנער על פי דרכו; גם כי יזקין לא יסור ממנה׃