Rabbi Eisemann makes an interesting point about this week’s parsha:
When approaching Parshas Vayigash, casting a fresh glance at its pesukim can be difficult. After all, we know the story so well and have lived through it so many times before. It can be quite a challenge to believe there are more chiddushim waiting in the wings.
Last night, while laboring under that impression, I had an experience that completely knocked me out. I came across insights of enormous significance, which had simply escaped me before. In that moment, I relearned a powerful lesson: the Torah is simply chock-full of messages for us! There is always something new to find in even the simplest of pesukim. All it takes is for us to approach learning these pesukim with the proper preparation and seriousness. Let us take a look at some of these pesukim with Rashi and see what we can uncover.
The insight he found came from a seemingly-meaningless contradiction in the text:
וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אלהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו; ותחי רוח יעקב אביהם׃
ויקם יעקב מבאר שבע; וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אתו׃
So were the wagons sent by Pharaoh or by Yosef? Yes.
יז ויאמר פרעה אל יוסף אמר אל אחיך זאת עשו; טענו את בעירכם ולכו באו ארצה כנען׃ יח וקחו את אביכם ואת בתיכם ובאו אלי; ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים ואכלו את חלב הארץ׃ יט ואתה צויתה זאת עשו; קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם את אביכם ובאתם׃ כ ועינכם אל תחס על כליכם; כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא׃ כא ויעשו כן בני ישראל ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה; ויתן להם צדה לדרך׃
My presentation here is not Rabbi Eisemann’s; you definitely should read his, in his sefer. This is my shiur. We’ve talked about a lot of the pieces that come together here, in פרשת וישב תשפ״ב, פרשת ויגש תשע״ד and פרשת ויגש תשע״ח. Rabbi Eisemann’s insight is that the description of אשר שלח יוסף vs. אשר שלח פרעה refers to Yaakov’s perspective. Initially, the wagons tell him about Yosef:
את כל דברי יוסף: סימן מסר להם במה היה עוסק כשפרש ממנו, בפרשת עגלה ערופה. זהו שנאמר ”וירא את העגלות אשר שלח יוסף“, ולא נאמר אשר שלח פרעה.
At first glance, that is an unreasonable midrash. Calves are not wagons, the אבות didn’t have the literal text of the Torah in front of them that they would talk about עגלה ערופה, and what does עגלה ערופה have to do with their parting, 22 years ago. But we need to take aggadah seriously but not literally. When Yosef and Yaakov parted, Yaakov taught him the מצווה of לוויה, accompanying the other:
יג ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רעים בשכם לכה ואשלחך אליהם; ויאמר לו הנני׃ יד ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר; וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה׃
To recap the geography, Yaakov sends Yosef north on the 60, from Chevron to Shechem. They are in הרי יהודה, so the roads go along the valleys. I “drove” on the 60 on Google Maps and north from Chevron it’s in a broad shallow valley with hills on either side; hence עמק חברון.
וישלחהו מעמק חברון: העיר יושבת בהר ויעקב ליווהו עד העמק. וכן אמרו רבותינו שליוה יעקב ליוסף והיו עסוקים בפרשת עגלה ערופה, ומשם שלחו.
And that’s exactly what the מצווה of עגלה ערופה is about:
א כי ימצא חלל באדמה אשר ה׳ אלקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה; לא נודע מי הכהו׃…ג והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל׃ ד והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע; וערפו שם את העגלה בנחל׃…ז וענו ואמרו; ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו׃
ידינו לא שפכה: וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה.
[W]hen one accompanies a person, he provides him with something that is basic to the human condition—dignity (kavod). You can give a person a piece of bread; you can give him clothes on his back. And at times, a person can go hungry and not dressed in the best way. But there is something every human being needs. It is literally water to the soul. Every person needs dignity. Every person must feel that he is appreciated, that people take him seriously.
Yaakov had demonstrated that מצווה of חסד to Yosef, and when he saw that Yosef remembered that, and sent the wagons to bring him down in comfort, he realized that Yosef was still his son.
Jacob was now trying to determine if both his son and his disciple were still alive. A ruler of Egypt, he thought, must certainly be assimilated into the general pagan society. Jacob could not believe that Joseph had preserved his spiritual identity and remained loyal to the teachings he had absorbed in Jacob’s household. Now, when the brothers related the last lesson Jacob and Joseph had shared together, he realized that Joseph remained his disciple as well as his son.
So what changed?
א ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע; ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק׃ ב ויאמר אלקים לישראל במראת הלילה ויאמר יעקב יעקב; ויאמר הנני׃ ג ויאמר אנכי הא־ל אלקי אביך; אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם׃ ד אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה; ויוסף ישית ידו על עיניך׃ ה ויקם יעקב מבאר שבע; וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אתו׃
Notice two things. First, ה׳ tells him “Don’t be afraid”. Until that point, Yaakov had no reason to be afraid. It’s like getting a call from your kid that starts with “Don’t worry”. Second, ה׳ changes his name back to יעקב, the name of weakness and coming behind. This נבואה is telling Yaakov that this journey to Egypt isn’t a short jaunt to visit Yosef, and won’t end when the famine ends in 5 years. This is the start of the גלות that has been hanging over the family:
יג ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה׃ יד וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי; ואחרי כן יצאו ברכש גדול׃
הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה (צד ה), כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו.
So his perspective on these wagons changes. Not אשר שלח יוסף but אשר שלח פרעה. These wagons are not a symbol of חסד, but a symbol of the exile that is sucking them in. Pharaoh wants בני ישראל to get down to Egypt as soon as possible and stay forever.
Pharaoh had an appreciation for genius and realized that Joseph derived this brilliance from his father. He therefore insisted that Jacob be transported to Egypt with great respect.
…Egypt, not content to wait placidly for its exiles, has been anxiously pacing back and forth, and at the moment the signal is given, it pounces!…[I]t rushes to take them in!
So what does Yaakov do?
ה ויקם יעקב מבאר שבע; וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אתו׃ ו ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען ויבאו מצרימה; יעקב וכל זרעו אתו׃
אשר רכשו בארץ כנען. אבל מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה; אמר נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי, וזהו (בראשית נ:ה) [בְּקִבְרִי] אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי [בְּאֶרֶץ כְּנַעַן].
With the change in perspective comes a change of plans. He doesn’t need to bring wealth; Yosef has enough, and long term it’s irrelevant—ה׳ promised to take them out ברכש גדול. They will need רכושם אשר רכשו בארץ כנען. What is that? What does Yaakov decide to bring with him to Egypt? There’s a hint in פרשת תרומה:
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה; מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי׃ ג וזאת התרומה אשר תקחו מאתם; זהב וכסף ונחשת׃ ד ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים׃ ה וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים׃
ועצי שטים: ומאין היו להם במדבר? פרש רבי תנחומא: יעקב אבינו צפה ברוח הקדש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו לטלם עמהם כשיצאו ממצרים.
This is how the aggadah is brought in בראשית רבה:
ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע: להיכן הלך? אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע. היך? מד״א (בראשית כא:לג) וַיִּטַּע וגו׳. כתיב (שמות כו:כח) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים. אמר ר׳ לוי והבריח התיכון שנים ושלשים אמה היו בו, מהיכן מצאו אותו לשעה? אלא מלמד שהיו מוצנעין עמהם מימות יעקב אבינו…והביאום עמהם למצרים ולא נמצא בהם לא קשר ולא פקע…והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון…אמר להם אל תשנו ממנהג אבותיכם.
What did Avraham plant?
לג ויטע אשל בבאר שבע; ויקרא שם בשם ה׳ א־ל עולם׃ לד ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים׃
ויטע אשל בבאר שבע: אש״ל ר״ת אכילה שתיה לויה; ויש אומרים אשל ממש, וממנו נעשה הבריח התיכון, ויעקב אבינו הורידו למצרים כשירד לשם.
ויקרא שם בשם ה׳: עשה פונדק וכל עוברים ושבים היו נכנסים לשם, והיה אברהם אבינו נותן להם לחם ובשר ויין לאכול ולשתות, לאחר שאכלו ושתו היה אברהם אומר להם ברכו לאלקי עולם שאכלתם משלו…
ונראה שהיתה ליעקב כווונה מיוחדת בזה, דהנה באמת יעקב אבינו היה יראה מאד מלרדת למצרים, כי חשש פן חס ושלום ישתקעו בני ישראל במצרים ויטמעו בין הגוים ושוב לא יצאו משם (וכפי שאכן כמעט היה)…ומחמת חשש זה רצה יﬠקב לﬠשות איזה קשר מהותי בין זרﬠו היורד מצרימה ובין ארץ ישראל, ולכן הקפיד שיהיו ﬠמם המיר ﬠצים אלו, והיה הדבר נמסר מדור לדור במסורת מיﬠקב אבינו: הלא תראה כי בטח תבוא זמן הגאולה, כי הלא כאן הם הﬠצים שהביא זקננו יﬠקב מארץ ישראל, והם הם שנטﬠם זקננו אברהם אבינו בבאר שבﬠ, והם ﬠומדים ומוכנים אצלנו לבנות מהם משכן כשנצא ממצרים…
Yaakov realizes that what he has to bring with his family is the אשל—the mandate of אכילה שתיה לויה, caring for others. That is what Yosef kept and what kept him over the past 22 years (the symbol of פרשת עגלה ערופה). And that is what will keep בני ישראל intact for the next 210 years. Yaakov knows that they will have to live in Egypt, even as the rest of his family is living in de-Nile [mic drop].