This is a re-presentation of my shiur from <//שבת נחמו תשע״ג>. This week's parsha, ואתחנן, always falls right after Tisha B'Av: <blockquote lang=he><p>...ולעולם קוראין פרשת במדבר קודם עצרת; ט׳ באב קודם ואתחנן; אתם נצבים קודם ר״ה...</p> <footer class=source>שולחן ערוך אורח חיים תכח:ד</footer></blockquote> <p>And the Chofetz Chaim brings a straightforward explanation for the halacha:</p> <blockquote lang=he><p>וטעם כדי שיקראו בה בפרשת דברים שהיא מתוכחותיו של משהקודם ט׳ באב, כדי להפטיר בה חזון שהיא תוכחות ישעיה על חורבן...</p> <footer class=source>ביאור הלכה, שם, ד״ה ט״ב קודם</footer></blockquote> <p>And that is the usual explanation, bringing us from the איכה of Moshe to the איכה of Yeshaya to the איכה of Yermiyahu. <em>But that's not what the words say!</em> The halacha is not that דברים comes before Tisha B'Av (like במדבר comes before Shavuot) but that ואתחנן comes <em>after</em> Tisha B'Av.</p> <p>I think that the שולחן ערוך is saying that the critical thing is not the תוכחה before Tisha B'Av; we get plenty of תוכחות. It is the נחמה afterward. That consolation is in the section that we read on Tisha B'Av itself. It starts with the bad news:</p> {:he} ><b>כה</b> כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ; והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה׳ אלקיך להכעיסו׃ <b>כו</b> העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה; לא תאריכן ימים עליה כי השמד תשמדון׃ <b>כז</b> והפיץ ה׳ אתכם בעמים; ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה׳ אתכם שמה׃ <b>כח</b> ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם; עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחן׃ --דברים פרק ד Then it gets better: {:he} ><b>כט</b> ובקשתם משם את ה׳ אלקיך ומצאת; כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך׃ <b>ל</b> בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה; באחרית הימים ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקלו׃ --דברים פרק ד What's interesting is that the נחמה here is that you have lots of hard work ahead, תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. It will not be easy and the final redemption will not be handed to you, but be reassured that it will come: באחרית הימים ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקלו. This is reflected in the haftorah that gives this Shabbat its name: <blockquote lang=he> <p><b>א</b> נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם׃ <b>ב</b> דברו על לב ירושלם וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה; כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה׃</p> <p><b>ג</b> קול קורא במדבר פנו דרך ה׳; ישרו בערבה מסלה לאלקינו׃ <b>ד</b> כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו; והיה העקב למישור והרכסים לבקעה׃ <b>ה</b> ונגלה כבוד ה׳; וראו כל בשר יחדו כי פי ה׳ דבר׃</p> <footer class=source>ישעיהו פרק מ</footer></blockquote> ישעיהו פרק מ is the beginning of what the academics call "Deutero-Isaiah", where ספר ישעיהו changes from תוכחה to נחמה. It is the introduction to the next 7 weeks of haftorot, the שבע דנחמתא. We tend to mis-translate נחמו as "Be comforted". But that would be in the passive, ּנִחַמּו. The actual word is in the צווי,‎ נַחֲמוּ. It is a command to the navi and others (it's plural; who else is being commanded?) to comfort עמי. Hence the King James Bible translation, "Comfort ye, Comfort ye my people". The Targum assumes that ישעיהו is addressing other נביאים: {:he} >נְבִיַיָא אִתְנַבִּיאוּ תַנְחוּמִין עַל עַמִי אֲמַר אֱלָקָכוֹן׃ --תרגום יונתן, ישעיהו מ:א Similarly Ibn Ezra: {:he} >ומלת נחמו דברי השם לנביאו או לגדולי העם. --אבן עזרא, שם But I would suggest something different. The /trop/ is נַחֲמ֥וּ נַחֲמ֖וּ עַמִּ֑י, with a טִפְּחָ֖א under נַחֲמ֖וּ. That acts as a comma. The translation should be "Comfort ye diligently, O my people". The עמי is an apostrophe. ה׳ is not telling the people to be comforted; He is telling them to go out and do the comforting. And what is that comfort? קול קורא במדבר פנו דרך ה׳; ישרו בערבה מסלה לאלקינו. {:he} ><em>קול קורא</em>: הם המבשרים. --אבן עזרא, ישעיהו מ:ג The קול is not that of ה׳ (the Artscroll translates this pasuk as "A voice calls in the wilderness", as opposed to פסוק ו:‎ קוֹל אֹמֵר, which is translated, "The Voice says", capitalized). It is that of the people. And what are they supposed to say? פנו דרך ה׳; ישרו בערבה מסלה לאלקינו. Make a highway for ה׳. Not "ה׳ has forgiven you" or "ה׳ will rebuild the מקדש", just telling each other that they need to start paving the road. What kind of comfort is that? I would assume that ישעיהו is being metaphoric; the road here is Moshe's תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך to return to ה׳. Yeshaya is saying: You need to build the road. ה׳ will help, lowering the hills and raising the valleys, but the work has to come from you. As [Rabbi Daniel Fridman says](https://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/796413/rabbi-daniel-fridman/strange-consolations-reading-haftarat-nachamu/), it's a strange consolation. >As a matter of fact, a careful reading of the /haftarah/ doesn't seem to be very comforting. On the contrary, the central theme of the reading is not anything particularly flattering about man in which we might take heart, but rather G-d's incomparable majesty. --Rabbi Daniel Fridman, [_Strange Consolations? Reading Haftarat Nachamu_](https://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/796413/rabbi-daniel-fridman/strange-consolations-reading-haftarat-nachamu/) {:he} >ואל מי תדמיון א־ל; ומה דמות תערכו לו׃ --ישעיהו מ:ח {:he} > <b>ז</b> יבש חציר נבל ציץ כי רוח ה׳ נשבה בו; אכן חציר העם׃ <b>ח</b> יבש חציר נבל ציץ; ודבר אלהינו יקום לעולם׃ --ישעיהו פרק מ >If this is somehow meant to console us, it is a strange consolation indeed. --Rabbi Daniel Fridman, [_Strange Consolations? Reading Haftarat Nachamu_](https://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/796413/rabbi-daniel-fridman/strange-consolations-reading-haftarat-nachamu/) But we need to understand that this is in fact a consolation. The נחמה of שבת נחמו is not that everything will be better. It is that, despite the disaster, we will be able to get back to work. {:he} >לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. --משנה אבות ב:טז And eventually, your work will bear fruit: ראו כל בשר יחדו כי פי ה׳ דבר. <p>And the structure of ואתחנן demonstrates this principle. ספר דברים is basically a long speech by Moshe, starting with a historical introduction then going through all the laws that בני ישראל will need. But there is an interruption:</p> <blockquote lang=he> <p><b>ד:לט</b> וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת: אין עוד׃ <b>ד:מ</b> ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה׳ אלקיך נתן לך כל הימים׃ </p> <p><b>ד:מא</b> אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש׃ <b>ד:מב</b> לנס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמל שלשם; ונס אל אחת מן הערים האל וחי׃ ...</p> <p><b>ה:א</b> ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום; ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם׃ <b>ה:ב</b> ה׳ אלקינו כרת עמנו ברית בחרב׃</p> <footer class=source>ספר דברים</footer></blockquote> <p>Instead of going from ד:מ to ה:א, Moshe stops for a demonstration, a kind of multimedia presentation of how to do mitzvot. But the mitzvah he chooses isn't really a mitzvah, as Rashi points out:</p> <blockquote lang=he><p><em>אז יבדיל</em>: נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם. ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה, מצוה שאפשר לקימה אקימנה. </p> <footer class=source>רש״י דברים ד:מ </footer></blockquote> The idiom of אז יבדיל means that Moshe planned the designation, not that it actually happened: {:he} ><em>אז ישיר משה</em>: אז כשראה הנס *עלה בלבו* שישיר שירה. וכן (יהושע י:יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ , וכן (מלכים א ז:ח) וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה--חשב בלבו שיעשה לה. --רש"י, שמות טו:א Moshe is showing that even after the depredations of בעל־פעור and his own failure to enter Israel, the response has to be to take whatever steps are possible to begin the process of return. Yes, the work is hard. No, we may not see the fruits of our own labor. But the fact that it is possible to start working again is itself the greatest נחמה.