This week’s parsha starts the 10 plagues. As we know, Rabbi Yehuda has a mnemonic that divides them into three groups:
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ״ךְ עַדַ״שׁ בְּאַחַ״ב.
Much has been said about this, but one way to look at this is to note that ה׳ gives each of the three groups a different pedagogical purpose:
Before מכת דם:
כה אמר ה׳ בזאת תדע כי אני ה׳; הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאר ונהפכו לדם׃
Before מכת ערוב:
והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ׃
Before מכת ברד:
כי בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ׃
בזאת תדע כי אני ה׳, the first מכות, were about demonstrating that ה׳ exists. Pharaoh initially denied this:
ויאמר פרעה מי ה׳ אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל; לא ידעתי את ה׳ וגם את ישראל לא אשלח׃
And ה׳ does that by demonstrating that other “gods” do not exist. ה׳ starts with the Nile, worshipped as a god.
ונהפכו לדם: לפי שאין גשמים יורדים במצרים ונילוס עולה ומשקה את הארץ ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם.
The Nile is the lifeblood of Egypt. The irony is that ה׳ makes that literal, and destroys the Nile and all it symbolizes.
The next plague deals with Pharaoh, who claimed to be a god, symbolized by the Nile crocodile.
דבר ואמרת כה אמר אדנ־י ה׳ הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו; אשר אמר לי יארי ואני עשיתני׃
We think of frogs as cute and harmless (“Frogs in his bed and frogs on his head”) but that’s a mistranslation of צפרדע.
מג אשר שם במצרים אתותיו; ומופתיו בשדה צען׃
מד ויהפך לדם יאריהם; ונזליהם בל ישתיון׃
מה ישלח בהם ערב ויאכלם; וצפרדע ותשחיתם׃
והנה ידוע דעות שונות בין מפרשים ראשונים ז״ל אם היו הצפרדעים מין הידוע המשחית הנמצא עוד היום ביאור ונקרא (קראקאדיל) או הוא מין הנמצא ברובי הנהרות וצועקים ומכרכרים. ולפי דברינו שני הפרושים אמת.
Again, ה׳ is ironically destroying the gods of Egypt: you think you are the mighty crocodile? I’ll show you real crocodiles.
But the last of the three, כנים, is less serious and isn’t directed at Egyptian gods:
יב ויאמר ה׳ אל משה אמר אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ; והיה לכנם בכל ארץ מצרים׃ יג ויעשו כן ויט אהרן את ידו במטהו ויך את עפר הארץ ותהי הכנם באדם ובבהמה; כל עפר הארץ היה כנים בכל ארץ מצרים׃ יד ויעשו כן החרטמים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכלו; ותהי הכנם באדם ובבהמה׃ טו ויאמרו החרטמם אל פרעה אצבע אלקים הוא; ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה׳׃
This was a plague aimed not at the gods of Egypt, but those who claim to be able to manipulate them, חרטמים.
Theurgy
The art or technique of compelling or persuading a god or beneficent or supernatural power to do or refrain from doing something.
We’ve seen these חרטמים throughout the story so far:
ויעשו כן חרטמי מצרים בלטיהם; ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה׳׃
ויעשו כן החרטמים בלטיהם; ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים׃
And חז״ל say that their “power” was to manipulate שדים.
בלטיהם: לחש שאומרין אותו בלט ובחשאי; ורבותינו אמרו, ”בלטיהם“ מעשה שדים.
What is a שד? It’s part of a way of looking at the world, that acknowleges that there are invisible forces that affect us, and that those forces could be controlled if we understood them.
ואכן, נדמה שהגישה היהודית…שונה משתי הגישות הנפוצות בעולם—הגישה המעשית [כלומר: המאגית] והגישה המדעית. הגישה המעשית טוענת שאמנם יש בעולם כוחות קדושה וטומאה, אולם מדובר בכוחות קמאיים המצויים בטבע—שדים, רוחות רעות וכדומה. לפי גישה זו כוחות הטומאה אינם נוצרים ע״י האדם, אלא נבראו ביחד עם הטבע. לעומת גישה זו, הגישה המדעית-רציונאלית טוענת שכלל אין בעולם כוחות מעין אלו. לפי גישה זו אין חפץ קדוש יותר מחפץ אחר, אין מקום קדוש יותר ממקום אחר…
Any sufficiently advanced technology is indistinguishable from magic.
The מעשה שדים perspective is not scientific in the modern sense, but it is technological. Human beings can discover the laws that run the universe and hack them for our own purposes. So what happened in מכת כינים?
ולא יכלו: שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה.
Why would a שד be unable to control small things? The size of a barley corn, כשעורה, is the smallest halachically defined size.
דבר שהוא כשעורה יש בו ממש בעצמו והשד שולט עליו, אבל דבר שהוא יותר קטן מכשעורה הוא בטל אצל כלל העולם, ואין השד שולט על כלל העולם…ומפני זה נקרא שְׂעוֹרָה מלשון שִׁעוּר, שדבר זה נקרא שעור, ופחות מזה לא נקרא שעור, ומכיון דלא נקרא שעור—בטל הוא אצל כלל העולם.
So the sequence of lessons of בזאת תדע כי אני ה׳ is:
A physical thing, the Nile, can be a god—nope.
Human beings, Pharaoh, can be a god—nope.
Finally, human beings can control the gods—nope, because there is only one G-d and there are limits to what the forces that human beings can control can do. כשעורה is symbolic of the Planck length of the universe.
The Planck length [1.616×10−35 m] is not the smallest possible length, it’s just the smallest measurable length. It’s the degree to which measuring the position of any object in the most accurate way physically possible (with a single photon) creates uncertainty to the new position.
אצבע אלקים הוא is an admission of the limitations of the חרטמים in the face of, as it were, ה׳'s fine motor skills.
ד כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה׃ ה מה אנוש כי תזכרנו; ובן אדם כי תפקדנו׃
Here, the חרטמים are forced to experience יראת ה׳ not in the infinite expanse of the universe, but in the infinitesimal.
To see a World in a Grain of Sand… And Eternity in an hour
And with that, ה׳ moves on to the next lesson: למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ.