When we finish learning a tractate of gemara, we talk about returning to it:
הַדְרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת __ וְהַדְרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת __ וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לָא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת ___ וְלָא תִתְנְשִׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי.
The idea is that learning once is not enough; we need to review our learning again and again.
At a siyum after learning a whole tractate, we often try to thematically tie the end of the tractate back to the beginning, to make an ethical or philosophical point. This kind of shiur is called a הדרן. This week’s parsha is the end of ספר ויקרא, and the text itself seems to invite us to create a הדרן.
ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה׳׃ ג והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה; והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש׃
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם׃
The words at the end echo the words at the beginning. In poetry, this is called an inclusio. We see it a lot in ספר תהילים.
א תהלה לדוד; ארוממך אלוקי המלך; ואברכה שמך לעולם ועד׃… כא תהלת ה׳ ידבר פי; ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד׃
The inclusio pulls the entire text into a coherent whole. So we have this book that is on the surface is all about the כהנים; it’s called תורת כוהנים in the Talmud and Leviticus in English. But the inclusio is all about ordinary people dedicating themselves or their close ones to עבודת ה׳. Literally offering ourselves, human sacrifice, is frowned upon by the Torah. We talked about this in פרשת בחקותי תשע״ט. So the Torah offers two models for substitution. The קרבן model that opens ספר ויקרא is אדם כי יקריב מכם, as though the actual human being, the אדם, is brought on the altar.
ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו.
That’s important, because there is a natural religious urge to sacrifice, to give something up to G-d. That’s what אהבת ה׳ means. And the ultimate sacrifice would in fact be offering our children, so the Torah uses the most dramatic lesson to make sure that never happens.
The akedah, then, poses a serious problem. If there is anything man knows, it is that it is rather unseemly to murder one’s son in cold blood. G-d’s commanding Avraham to do just that, [Rabbi David] Hartman explains, demands that he violate the most rudimentary dictate of his conscience and so effectively torpedoes Avraham’s moral independence.
But it still does.
ג ואמרת שמעו דבר ה׳ מלכי יהודה וישבי ירושלם; כה אמר ה׳ צבא־ות אלקי ישראל הנני מביא רעה על המקום הזה אשר כל שמעה תצלנה אזניו׃ ד יען אשר עזבני וינכרו את המקום הזה ויקטרו בו לאלהים אחרים אשר לא ידעום המה ואבותיהם ומלכי יהודה; ומלאו את המקום הזה דם נקים׃ ה ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עלות לבעל; אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי׃
וכתיב אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי. ”אשר לא צויתי“ זה בנו של מישע מלך מואב…”ולא דברתי“ זה יפתח; ”ולא עלתה על לבי“ זה יצחק בן אברהם.
The example of מישע מלך מואב is striking: his child sacrifice so shocks his enemies that they immediately retreat:
כד ויבאו אל מחנה ישראל ויקמו ישראל ויכו את מואב וינסו מפניהם; ויכו בה והכות את מואב׃ כה והערים יהרסו וכל חלקה טובה ישליכו איש אבנו ומלאוה וכל מעין מים יסתמו וכל עץ טוב יפילו עד השאיר אבניה בקיר חרשת; ויסבו הקלעים ויכוה׃ כו וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה; ויקח אותו שבע מאות איש שלף חרב להבקיע אל מלך אדום ולא יכלו׃ כז ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה על החמה ויהי קצף גדול על ישראל; ויסעו מעליו וישבו לארץ׃
When faced with the need for sacrifice, we have to substitute:
יב ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה; כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני׃ יג וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו; וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו׃
And the parasha ends with a law that provides a striking contrast:
ט ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה׳; כל אשר יתן ממנו לה׳ יהיה קדש׃ י לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב; ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש׃
And the end of the ספר offers another way to “sacrifice” a human being: make a donation in their stead. We have the laws of ערכין.
The passage of arakhin determines that a person may not consecrate himself or another to the Temple, but only the worth of a soul. Just as an animal offering includes, to a certain extent, the sacrifice of the one bringing it as well, so too dedicating a sum of money equivalent to the valuation of a person includes the person himself, to some extent, in the dedication. The person gives himself to G-d, just as Hannah does to her son in practice.
The lesson is that every individual has their own inherent value and cannot be offered to fulfill our own spiritual and psychological needs.
Leviticus, the book of holiness, opens and concludes with the relationship of man to the Temple, to the Mishkan—as expressed through the voluntary impulse to connect to the Temple, to holiness. At its outset and dénouement, Leviticus designates channels for the person who wishes to come to the gates of the Temple and to lend himself or sacrifice himself to the Holy. The Holy One residing in Israel demands that a person sanctify himself, that he be a part of this endeavor.
And that is relevant today as well, not in terms of offerings on the altar but in terms of how we relate to other people. Do you know where the laws of לשון הרע are in the gemara?
א יש בערכין להקל ולהחמיר…ובמוציא שם רע להקל ולהחמיר. יש בערכין להקל ולהחמיר; כיצד? אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל, נותן חמשים סלע. ואם אמר הרי דמיו עלי, נותן את שויו.
ה במוציא שם רע להקל ולהחמיר; כיצד? אחד שהוציא שם רע על הגדולה שבכהנה ועל הקטנה שבישראל נותן מאה סלע.
נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה; שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע שנאמר: (במדבר יד:כב) וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי.
The connection is a technical one: just like ערכין have a fixed value, so to the במוציא שם רע (a man who slanders his wife, accusing her of infidelity during their engagement) has a fixed penalty. But unlike the other comparisons that the mishna makes, this is developed into a discussion of the severity of לשון הרע: נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה. And the gemara develops this further:
ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהילים קא:ה): מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית; גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל—אל תיקרי ”אוֹתוֹ לא אוכל“, אלא: ”אִיתוֹ לא אוכל“.
ארבעה דברים שהן נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואילו הן: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולן.
The gemara puts the laws of לשון הרע in with ערכין, in the middle of סדר קושין. And the Torah also puts those laws in the middle of פרשת קדושים:
ב דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו; כי קדוש אני ה׳ אלקיכם׃…טז לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך; אני ה׳׃
And re-emphasizes it this week’s parsha:
ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך; כי אני ה׳ אלקיכם׃
ולא תונו איש את עמיתו: כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט את חברו…
ספר ויקרא isn’t really just about the temple service. It’s about the value of human beings. Don’t destroy that with your words.