In this week’s parsha, Moshe tries to convince his father-in-law to stay with them.
כט ויאמר משה לחבב בן רעואל המדיני חתן משה נסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה׳ אתו אתן לכם; לכה אתנו והטבנו לך כי ה׳ דבר טוב על ישראל׃ ל ויאמר אליו לא אלך; כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך׃ לא ויאמר אל נא תעזב אתנו; כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים׃
What is והיית לנו לעינים?
והיית לנו לעינים: לשון עבר…ד״א: לשון עתיד—כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו, תהיה מאיר עינינו.
לכה אתנו והיית לנו לעינים: להראות הדרך.
ורבים אומרים כי וְהָיִיתָ לָּנוּ עבר רמז על העצה שנתן למשה שהראה לו מה שלא ידע וזה טעם לעינים.
So is Moshe referring to past or future? Yes. Yitro had been their “eyes” in the past, and Moshe asked that he continue to do so. And the להראות הדרך is clearly metaphoric; they don’t need anyone to literally guide them. That was what the pillar of cloud was for.
ויסעו מהר ה׳ דרך שלשת ימים; וארון ברית ה׳ נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה׃
But it is referring to Yitro’s experience as “כהן מדין”, as someone with practical knowledge of organizational management.
יז ויאמר חתן משה אליו; לא טוב הדבר אשר אתה עשה׃ יח נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך; כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך׃ יט עתה שמע בקלי איעצך ויהי אלקים עמך; היה אתה לעם מול האלקים והבאת אתה את הדברים אל האלקים׃ כ והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת; והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון׃ כא ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע; ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת׃…כג אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלקים ויכלת עמד; וגם כל העם הזה על מקמו יבא בשלום׃ כד וישמע משה לקול חתנו; ויעש כל אשר אמר׃
Moshe is telling his father-in-law, “You gave good advice then and you we need you to continue to advise us. We’re going to start a country with a government that is full of Israelis.”
Israel’s Prime Minister Golda Meir quietly pulled President Richard Nixon aside and insisted that her job was much more difficult than his.
“You may be the president of 250 million people,” she said, “but I’m the prime minister of 5 million prime ministers.”
But the serious lesson is that we always need עינים, outsider’s eyes that can see what we have become blind to. You can’t assume you know everything.
ונראה כי טעם הדבר הוא להראות ה׳ את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור, כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה. וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואפן סדר בני אדם אשר בחר, כי יש באומות מכירים דברים המאשרים. והכונה בזה כי לא באה הבחירה בישראל לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות השכלת יתרו. הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה׳ בהם, אלא לחסד עליון ולאהבת האבות.
אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים, תאמן…
יש תורה בגוים, אל תאמן.
We can learn חכמה—science, literature—from other nations. And even if their חכמה is not תורה, not automatically worthy of our regard, it still may teach us something about תורה.
נפל הדבור בבית הישיבה אדות הפסוק (תהילים קמא:ה) שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי…ורמז רב היי ז״ל [רב האי גאון] לר׳ מצליח שילך אל קתוליק (ראש הכהנים הנוצרים) וישאלהו אדות מהשנמצא אתו בבאור זה הכתוב, ולא הוטב הדבר בעיני ר׳ מצליח. וכראות הגאון ז״ל כי קשה הדבר לר׳ מצליח, התרעם עליו, באמרו כי האבות והצדיקים הקדמונים אשר היו קדושים לא נמנעו מלחקור על דעת באור המלות אצל בעלי אמונות שונות, וגם אצל רועי צאן והבקר…
Cf. C. S. Lewis, Reflections on the Psalms (London, 1958), ch. 3, “the Cursings.” While written from an explicitly Christian point of view—and hence not wholly palatable for a Jewish reader—the chapter contains some valuable insights.
And that connects to a famous mishna in פרקי אבות.
איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר:(תהלים קיט:צט): מִכׇּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֺתֶיךָ שִׂיחָה לִי.
And that connects to one of my favorite quotes from the Talmud.
אמר רב נחמן בר יצחק: למה נמשלו דברי תורה כעץ שנאמר (משלי ג:יח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ? לומר לך מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים. והיינו דאמר ר׳ חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן.
ההסבר המקובל לדברים אלו הוא, שכמה שלומדים מן הרבנים, יש קניין נוסף בלימוד עם חברותא, כי בהתעסקות העצמית עם חברו הרי אדם לומד ולא רק מקבל מחברו. וכן כתוב במסכת ברכות שהדרך לקניית תורה אמיתית היא בחברות…מי שמתעסק בתורה לבדו בלי חברים, לא רק שזה לא מועיל אלא זה גם מזיק. לכן יש מעלה מיוחדת להתעסק בתורה עם חברו.
אבל יתר על כן הלימוד עם תלמידים מרחיב את ההבנה בתורה משתי בחינות: הראשונה שכדי להסביר את הנושא אדם חייב להבהיר לעצמו ביתר שאת את העניינים, הבחינה השנייה היא מעצם שאלות התלמידים, אדם לומד להבין יותר את הסוגיא שהוא עוסק בה.
תוספות יום טוב sees a problem with a parallel mishna earlier in אבות:
…יהושוע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות
We have רבותי-רב and חבירי-חבר but no parallel to תלמידי.
ובמדרש שמואל כתב בשם ה״ר יהודה לירמ״א שהקשה למה לא הזהיר על שיקח תלמידים שהרי אמרו ”הרבה למדתי מרבותי וכו׳ ומתלמידי יותר מכולם“. ונתן טעם לזה שהתלמידים כל מגמת פניהם הוא ללמוד. לכן אינם לומדים אלא במקום שלבם חפץ בו יותר או ממי שנראה להם שהם לומדים ממנו יותר. ומאחר שלא ימצא האדם מי שירצה להיות תלמיד לו. לכן לא הזהיר התנא עליהם. ע״כ.
You can’t force someone to learn from you. You can force them to sit in front of you while you lecture, but that’s not a student of whom you can say, מתלמידי יותר מכולן.
ורבינו מהר״ר ליווא ז״ל בספר דרך חיים כתב שלא אמר ”קנה לך תלמיד“ שאין ראוי לעשות דבר זה, לעשות האדם עצמו לרב וליקח לעצמו שם חשיבות לומר תלמוד ממני, כמו שעושים בארצות הללו ע״כ.
This is a similar answer: I cannot aquire students by my own efforts. I can only work on becoming the kind of teacher that students will want to learn from.
ואף על פי שדבריהם האמת והצדק, בעיני נראה שהקושיא מעיקרא לאו קושיא היא לפי שכבר קדמוהו להתנא קמאי דקמאי אנשי כנסת הגדולה שהם אמרו והעמידו תלמידים הרבה.
…אנשי כנסת הגדולה…אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.
As an aside, there’s another possible reason that יהושוע בן פרחיה didn’t want to talk about students (I saw this in a Chabad commentary on Pirkei Avot). There’s an interesting censored paragraph in the Talmud:
כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן אזל רבי יהושע בן פרחיה וישו לאלכסנדריא של מצרים. כי הוה שלמא שלח ליה שמעון בן שטח…קם אתא ואתרמי ליה ההוא אושפיזא; עבדו ליה יקרא טובא. אמר [יהושע בן פרחיה]: כמה יפה אכסניא זו! אמר [ישו] ליה: רבי, עיניה טרוטות. אמר ליה: רשע בכך אתה עוסק!…ושמתיה.
אתא לקמיה כמה זמנין, אמר ליה: קבלן! לא הוי קא משגח ביה.
יומא חד הוה קא קרי [יהושע בן פרחיה] קריאת שמע, אתא [ישו] לקמיה. סבר [יהושע בן פרחיה] לקבולי. אחוי [יהושע בן פרחיה] ליה בידיה. הוא [ישו] סבר מידחא דחי ליה; אזל זקף לבינתא והשתחוה לה.
אמר [יהושע בן פרחיה] ליה הדר בך! אמר [ישו] ליה: כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
ואמר מר: ישו כישף והסית והדיח את ישראל.
(Despite the fact that it was censored for fear of the Church, the ישו here can’t be Jesus: “Alexander Jannaeus (Hebrew: Yannai ינאי; Greek: Ἀλέξανδρος Ἰανναῖος; c. 126–76 BCE) was a Hasmonean king and high priest of Judea, ruling from 103 to 76 BCE”, from Grokipedia, Alexander Jannaeus, accessed 2026-05-31).
Be that as it may, I don’t think יהושוע בן פרחיה really left out ומתלמידי יותר מכולן. His concluding statement is דן את כל האדם לכף זכות. In reality, that is the only way to learn from your students. Have the humility to assume that others may be right, may know more than you do. איזהו חכם? הלומד מכל אדם.