This week we start a new ספר and the beginning of the Israelite slavery. They complain about it.
{:he}
>ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו; ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה׃
--שמות ב:כג
Kli Yakar is bothered by the wording: why separate ויאנחו from ויזעקו? He says that in fact there were two classes: groaners, ויאנחו, and criers, ויזעקו. He notes that the זעקה was not "מן העבדה", and says that אנחה was private and זעקה was public, and they couldn't publicly complain about the work.
{:he}
>ויש אומרים, שזעקה זו בנגלה אמרו בפני המצרים שהיא על מיתת המלך כמתאבלים עליו, אבל האנחה בלב מן העבודה; כי מיראה, לא היו רשאים לומר בפני המצרים שהם זועקים מחמת העבודה, ולכך לא ערבינהו.
--כלי יקר, שמות ב:כג
But his main point is that the אנחה was considered a prayer, and that is how the pasuk ends, with תעל שועתם אל האלקים.
{:he}
>גם יש לפרש שהיו שני כיתות בישראל, הטובים שבהם צעקו והתפללו אל אלקים שיצילם מן כובד העבודה, אבל הפחותים שבהם לא התפללו אל ה', אך שזעקו כקוראי תגר על ה' וכנגדם אמר ויזעקו, ולכך לא כללם יחד כי מה שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה הם הטובים שהתפללו אל ה' כי עיקר התפלה בלב, ויזעקו מדבר בפחותים שזעקו כקוראי תגר לכך נאמר ותעל שועתם אל האלקים מן הכיתות אשר שועו אל אלקים מחמת העבודה עלתה שועה אבל לא מן כת הזועקים בלא תפילה.
--כלי יקר, שמות ב:כג
You
could also reasonably read this as three classes: the private groaners, the public criers, and the "frum" pray-ers who were actually heard by ה׳.
The [בית יעקב](https://hebrewbooks.org/14396), the second Ishbitzer, has a different approach. The three verbs were not three classes of Hebrews, but three periods of time. Initially, they groaned about the work, then they cried out--ויזעקו--and only then did they pray and ה׳ heard them.
That second term--זעקה--is generally taken as a synonym for צעקה, crying out, but the Ishbitzer points out that there is a subtle distinction. זעקה is also used in the sense of "muster", call to arms.
{:he}
><b>ד</b> ויאמר המלך אל עמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים; ואתה פה עמד׃ <b>ה</b> וילך עמשא להזעיק את יהודה; ויוחר מן המועד אשר יעדו׃
--שמואל ב פרק כ
{:he}
>”זעקה“ אינו כמו ”צעקה“ אך שבשורש הם אחד...אכן צעקה הוא שהישועה אינה מורגשת
עוד ועדיין נסתר הדרך מהישועה איך יושעו שאינו
רואה ישועה משום צד ח״ו...אבל זעקה הוא שהישועה יותר
מורגשת שרואים דרך שאפשר להושע על ידי זה...כי
זעקה הוא לשון קיבוץ שמקבץ הכל לזה הדרך כמו שכתוב הַזְעֶק לִי אֶת אִישׁ יְהוּדָה.
--בית יעקב, שמות ל
צעקה is like אנחה, merely complaining, but זעקה represents calling out with a purpose, some sense of hope that salvation is possible, or at least the realization that this can't go on, that all of us feel this way and we need to change it. It's the first step to actually doing something--in this case, שועה. Before then, then didn't even think there was a point to praying. He says that this pasuk, about a century after the slavery began, represented a tipping point, a preference cascade.
>[A] preference cascade is a seemingly sudden shift in public opinion that occurs as individuals, influenced or inspired by others, begin expressing previously suppressed views. This can quickly change societal norms and lead to significant political and social changes.
--Alex Fox, [_Safety in Numbers: The Preference Cascade_](https://technoskeptical.substack.com/p/safety-in-numbers-the-preference)
The Ishbitzer says that this tipping point didn't happen spontaneously; it was inspired by ה׳.
{:he}
><em>ויאנחו בני ישראל ויזעקו</em>: זה היה כמו קדרותא דצפרא כי כשהשי״ת מתחיל לחשוב להושיע ולהאיר
אז תתחזק החושך. וכאשר עבד עמהם בכובד התחילה
הגאולה שהתחילו להריח שהם בני חורין בשורשם. והרגישו הכאב של העבדות. ויזעקו להשי״ת שיושיעם
שהרגישו מהישועה שהתחילה. וזה עצמו היה מחמת שהשי״ת
נתן להם הרגשה כדי שיזעקו שכבר התחיל להושיע להם. ולכן התחילו להרגיש מעט מעט. בתחילה הרגישו שהם
בגלות ונולד להם צעקה להשי״ת...כי השי״ת אינו נותן הישועה בבת אחת
רק בהדרגה לתוך לבו של האדם עד שתצא לפועל
שבתחילה מרגיש שהוא בצער ואח״כ נולד לו תקוה שהשי״ת
יוכל להושיע לו, ומתפלל, ויושיע לו הש"י.
--בית יעקב, שמות כט:ב
The
important point is that they needed the Divine inspiration to see that something was wrong.
>To see what is in front of one’s nose needs a constant struggle.
--George Orwell, [_In Front of Your Nose_](https://www.orwellfoundation.com/the-orwell-foundation/orwell/essays-and-other-works/in-front-of-your-nose/)
There's a famous apologue about frogs in boiling water that is evidently [not actually true](https://skeptics.stackexchange.com/questions/5402/can-a-frog-be-slowly-boiled-alive-without-it-noticing), but it's a useful image nonetheless.
>The boiling frog is a widely invoked metaphor illustrating the human tendency to adapt passively to gradual threats, depicted as a frog immersed in lukewarm water that is slowly heated to boiling, allegedly resulting in its unnoticed death, whereas the same frog would instinctively leap from scalding water if placed directly into it.
--Grokipedia, [_Frog in Boiling Water_](https://grokipedia.com/page/frog_in_boiling_water), accessed 2026-01-04
Many make the point that שעיבוד מצריים was imposed gradually, so that the Jews never felt there was anything to protest.
{:he}
>תנא דבי רבי אלעזר ברבי שמעון: מלמד שהביאו מלבן ותלו לו לפרעה בצוארו, וכל אחד ואחד מישראל שאמר להם איסטניס אני, אמרו לו: כלום איסטניס אתה יותר מפרעה?
--סוטה יא,א
{:he}
>וההתכחמות הזה הוא שבאו עליהם המצריים בעלילות, תחלה בממונם הוא שכתוב וישימו עליו שרי מסים, העלה עליהם מס כבד והיה מראה להם כי אין זה מצד איבה כי דרך מלכי הארץ להטיל מס על אנשיהם, ואח"כ גזר עליהם שעבוד בגופן...הפקיר פרעה את ישראל שכל אחד ואחד מהמצריים יהיה לו רשות לקחת מישראל לעבוד עבודת...ואח"כ הוסיף בגזרה ומררו את חייהם בעול כבד ונמאס יותר מזה...
--רבנו בחיי, שמות א:י
{:he}
>בשלב הראשון גויסו בני ישראל לעבודת המלך, למעין ”שירות לאומי“. הם נצטוו
לבנות ערי מסכנות (אוצרות) לצרכים לאומיים...לדרישה כזאת עשויה להיות הצדקה, שהרי כעם זר הם אינם משרתים בצבא,
ועליהם להתגייס לצורכי המלכות בדרך אחרת.
אמנם כבר במשימה זו (ואפשר שבשלבים מאוחרים שלה) הפך ”השירות
הלאומי“ לעינוי ולסבל, וזה תלוי כמובן בדרך שבה נערכים בני העם המשעבד,
המצרים, להתנהג כלפי המשועבדים.
המשימה הבאה כללה גם עבודה בשדה (שמות א:יד): וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת
כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.
>
בני ישראל כבר לא עבדו בקבוצות משלהם, ולא יכלו לסייע איש לאחיו...
>
גם פרעה החל ב”משימות לאומיות“ ועבר לניצול המגויסים כעבדים אישיים
של המצרים. על כך הוסיף עינוי, סבל ועבודת פרך, שמן הסתם הידרדרו בתהליך
מדורג.
--הרב יעקב מדן, [_כי קרוב אליך--שמות_](https://www.e-vrit.co.il/Product/3489/%D7%9B%D7%99_%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%91_%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9A_%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA), עמ׳ 25-26
>Shifting baseline describes a gradual change in our accepted norms and expectations for the environment across generations. Our tolerance for environmental degradation increases and our expectations for the natural world are lowered.
--Bryan Hamilton, [_Shifting Baseline_](https://www.nps.gov/articles/000/shifting-baseline.htm)
So actually noticing that the שיעבוד was wrong was part of the גאולה. We know the famous ארבע לשונות גאולה:
{:he}
><b>ו</b> לכן אמר לבני ישראל אני ה׳ ו*הוצאתי* אתכם מתחת סבלת מצרים ו*הצלתי* אתכם מעבדתם; ו*גאלתי* אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים׃ <b>ז</b> ו*לקחתי* אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים; וידעתם כי אני ה׳ אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים׃
--שמות פרק ו
The first Gerrer Rebbe says we are mistranslating סבלת מצרים: the pasuk isn't talking about the "burden" of Egypt but the "tolerance" of Egypt.
{:he}
><em>והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים</em>:
הצעד הראשון לקראת הגאולה היה זה, שהגלות נמאסה בעיני בני־ישראל ולא היו יכולים עוד לסבול את המצרים. כי כל זמן שאפשר עוד
לסבול את הגלות, אין הגאולה יכולה לבוא.
>
וזהו שאמר הכתוב: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם--אוציא
אתכם מתוך הסבלנות שיש בכם כלפי המצרים ואמאיס בעיניכם את הגלות
עד כי לא תוכלו לשאתה עוד.
--חדושי הרי"ם, שמות ו:ו, הובא ב־מעינה של תורה, שמות, עמ׳ ל״ד
And that is true in our own lives. It's very hard to see what is happening around us, and even harder to imagine that it might improve.
{:he}
>אמר רבי בנימין: הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם.
--בראשית רבה נג:יד
{:he}
> ויפקח אלקים את עיניה ותרא באר מים; ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את הנער׃
--בראשית כא:יט
{:he}
><b>יג</b> ויאמר לכו וראו איכה הוא ואשלח ואקחהו; ויגד לו לאמר הנה בדתן׃ <b>יד</b> וישלח שמה סוסים ורכב וחיל כבד; ויבאו לילה ויקפו על העיר׃ <b>טו</b> וישכם משרת איש האלקים לקום ויצא והנה חיל סובב את העיר וסוס ורכב; ויאמר נערו אליו אהה אדני איכה נעשה׃ <b>טז</b> ויאמר אל תירא; כי רבים אשר אתנו מאשר אותם׃ <b>יז</b> ויתפלל אלישע ויאמר ה׳ פקח נא את עיניו ויראה; ויפקח ה׳ את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבת אלישע׃
--מלכים ב פרק ו
And that is what we say every morning:
{:he}
>ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם פוקח עורים.
--תפילת שחרית, ברכות השחר
>Sometimes the /bracha/ that is present, that we are looking for, is really already right in front of our eyes, and sometimes we just need someone to open up our eyes to the solution to the issue that we are facing. Sometimes it really is right in front of us, but we do not previously have the ability to see it and when we open up [our eyes] in the morning we say, פוקח עוורים, that Hashem, please open up my eyes to be capable of seeing the solutions or the blessings that are really present right in front of me.
--Rabbi Dov Fink, presented 2025-12-31