This week's parsha includes the law of the Nazirite: {:he} ><b>א</b> וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ <b>ב</b> דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם; איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה׳׃ <b>ג</b> מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה; וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל׃...<b>ה</b> כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו; עד מלאת הימם אשר יזיר לה׳ קדש יהיה גדל פרע שער ראשו׃ <b>ו</b> כל ימי הזירו לה׳ על נפש מת לא יבא׃ <b>ז</b> לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במתם; כי נזר אלקיו על ראשו׃ --במדבר פרק ו One question that comes up is: why here, in the context of the building of the משכן and the preparation for entering the land? Why not put it with the other קרבנות, or with the laws of נדרים in פרשת מטות? {:he} >וכן השלים בקרבנות דין הנזיר, כי אחרי שהוקם המשכן ונבדלו מהם הטמאים, לקח מבחוריהם לנזירים אשר צבאו פתח אהל מועד לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. --רמב"ן, במדבר ה:ו This seems like a straightforward line, but Ramban likes to use subtle allusions to other psukim. We will look at them in reverse order: 1. לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו 2. אשר צבאו פתח אהל מועד 3. מבחוריהם לנזירים The first of these comes from Moshe's description of the selection of the לויים: {:he} >בעת ההוא הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה׳; *לעמד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו* עד היום הזה׃ --דברים י:ח The לויים are appointed to serve ה׳; the נזיר is a levi-wannabe. And the text emphasizes how the נזיר is similar, not just to the לוי, but to the holiest of individuals, the כהן גדול. {:he} ><b>י</b> והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבש את הבגדים את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם׃ <b>יא</b> ועל כל נפשת מת לא יבא; לאביו ולאמו לא יטמא׃ <b>יב</b> ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו; כי נזר שמן משחת אלקיו עליו אני ה׳׃ The כהן גדול is has the נזר שמן משחת אלקיו; just like the נזיר with נזר אלקיו על ראשו (in fact, that's where the name נזיר, “the crowned one”, comes from). They have the same laws of טומאה, with absolutely no contact with the dead. And they have contrasting laws of hair: ראשו לא יפרע and תער לא יעבר על ראשו, and similar laws about wine. {:he} ><b>ח</b> וידבר ה׳ אל אהרן לאמר׃ <b>ט</b> יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו; חקת עולם לדרתיכם׃ --ויקרא פרק י And both carry the title קדש לה׳. {:he} >כל ימי נזרו קדש הוא לה׳׃ --במדבר ו:ח {:he} >ויעשו את ציץ נזר הקדש זהב טהור; ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קדש לה׳׃ --שמות לט:ל So we have the image of this איש או אשה who wants to serve ה׳ like the לוי and כהן, to לעמד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו, and ה׳ gives them the mechanism for doing so. And Ramban describes them as אשר צבאו פתח אהל מועד. That's a quote from the building of the משכן: {:he} >ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת; במראת הצבאת *אשר צבאו פתח אהל מועד*׃ --שמות לח:ח This association gives the נזיר a frisson of transgressiveness. It feels off, somehow. {:he} ><em>במראת הצבאת</em>: בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן מפני שעשוים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים; כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה, ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים. --רש״י, שמות לח:ח And the desire to be a נזיר, this desire לעמד לפני ה׳, in fact is dangerous. It will later tear the community apart. {:he} ><b>א</b> ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי; ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן׃...<b>ג</b> ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳; ומדוע תתנשאו על קהל ה׳׃ --במדבר פרק טז But still it is somehow חביבין עלי מן הכל. The phrase מבחוריהם לנזירים is from עמוס, from the haftorah for פרשת וישב. {:he} ><b>ו</b> כה אמר ה׳ על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו; על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים׃...<b>י</b> ואנכי העליתי אתכם מארץ מצרים; ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה לרשת את ארץ האמרי׃ <b>יא</b> ואקים מבניכם לנביאים ו*מבחוריכם לנזרים*; האף אין זאת בני ישראל נאם ה׳׃ <b>יב</b> ותשקו את הנזרים יין; ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו׃ --עמוס פרק ב עמוס makes the point that the נזיר is divinely inspired, like a נביא. Taking a vow like the נזיר is not a casual thing, to be taken lightly. {:he} >אריה שאג מי לא יירא; אדנ־י יֱקֹוִק דבר מי לא ינבא׃ --עמוס ג:ח Feeling the need to become a נזיר also cannot be ignored. It is a פלא,‎ כי יפלא לנדר נדר נזיר. {:he} ><em>ומבחוריכם לנזירים</em>: נתתי בלבם רוח טהרה להיות נזירים. --מצודת דוד, עמוס ב:יא And there is a subtle detail here: why מבחוריכם, "young men"? Why specifically בחורים? Rav Yaakov Kamenetsky notes that there is something missing in the laws of the נזיר: {:he} ><b>ו</b> כל ימי הזירו לה׳ על נפש מת לא יבא׃ <b>ז</b> לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במתם; כי נזר אלקיו על ראשו׃ --במדבר פרק ו Compare that to the laws of the כהן: {:he} ><b>א</b> ויאמר ה׳ אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן; ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו׃ <b>ב</b> כי אם לשארו הקרב אליו; לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו׃ <b>ג</b> ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא׃ --ויקרא פרק כא {:he} ><em>כי אם לשארו</em>: אין שארו אלא אשתו. --רש"י, ויקרא כא:ב The text here doesn't mention a wife or children. {:he} >מה שלא הזכיר הכא בן ובת וכמו שהזכיר זה לגבי טומאת כהן לעיל בפרשת אמור, נראה לי משום דהנזירים היו בחורים, וכמו שכתוב בעמוס: וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים, וא"כ עדיין לא היה להם בן ובת. --אמת ליעקב, במדבר ו:ז The truth is that the underlying halacha of a נזיר applies to איש או אשה, and the נזיר cannot become טמא for children and spouses just as for parents and siblings, but as a practical matter, this is a law for unattached young men. They are the ones who will push the boundaries, whose inchoate inspiration leaves them rootless, needing to do *something* but not know what. There is nothing more dangerous than an inspired young man. >Due to high infant mortality, most nobles had a lot of children to secure the continuation of their dynasty, but in most of England and France only the oldest son was guaranteed to inherit land. Even if a younger son did get land when their father died, they would still live in the shadow of their older sibling... > [T]hey had to find nobles with money to spare and convince them to take them in. This became particularly acute in the latter half of the 12th century--a brutal civil war in England had ended whilst French and German nobles went on the Second Crusade where a lot of them became bankrupt and died. There was a surplus of knights *and* a shortage of nobles... > The surplus of knights meant that events were organised to keep them busy (and keep them from banditry) and to pick out the best of them. The most popular and enduring of these events was the tournament, so many homeless knights joined the tournament circuit to get noticed. --Reddit user J-Force, [_The figure of the Knight-errant..._](https://www.reddit.com/r/AskHistorians/comments/9db1dw/the_figure_of_the_knighterrant_is_a_common/) The obvious example of this is נדב and אביהוא. {:he} ><b>א</b> ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת; ויקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אתם׃ <b>ב</b> ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם; וימתו לפני ה׳׃ --ויקרא פרק י {:he} >שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה׳ ואמרה תורה דאע״ג דאהבת ה׳ יקרה היא בעיני ה׳ אבל לא בזה הדרך אשר לא צוה. --העמק דבר, ויקרא י:א And the midrash connects their sin to their lack of responsibility: unmarried, no children. They were בחורים. {:he} >רבי מני דשאב ורבי יהושע דסכנין ורבי יוחנן בשם רבי לוי אמרו: בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן...ועל ידי שלא היו להם בנים. אבא חנין אומר: על ידי שלא היו להם נשים. --ויקרא רבה כ:ט And that is the image of the נזיר: a youth with התלהבות של אהבת ה׳ who needs a way of expressing it. That's why the law is here; this was when it was needed. >--Rabbi Moshe Eisemann, [_Depths of Majesty_](https://www.rabbieisemann.com/product/depth-of-majesty/), p.287 The /machaneh/ had reached its ultimate perfection; the /mishkan/ had been built...With such palpable sanctity permeating the entire encampment, droves of people waited at the entrance to the /ohel moed/, desiring to come even closer to Hashem. > The souls of these people were aflame, and their natural yearning and pining for Hashem burned much stronger than ever. After all, Hashem was there! Each morning, they opened their eyes to the magnificent sight of the *anan*, the cloud of Hashem’s glory, resting on the /mishkan/. Each evening they dined on a /korban shelamim/! It is only natural that these elevated souls would want some form of asceticism to engage in, so the Torah puts the /parsha/ of /nazir/ here to provide for that need. The laws of נזירות were designed to treat Jerusalem Syndrome. >Jerusalem syndrome is a rare psychological condition characterized by acute psychotic episodes with intense religious themes, typically triggered by a visit to the holy sites in Jerusalem, where affected individuals may experience delusions of grandeur, identify with biblical figures, and exhibit compulsive behaviors such as preaching or ritualistic actions. It manifests primarily among tourists and pilgrims, often without prior psychiatric history in its "pure" form, and is linked to the overwhelming religious and historical atmosphere of the city. > The condition was systematically studied and classified by Israeli psychiatrists, including Y. Bar-El and colleagues, who identified three main types based on clinical observations from 1980 to 1993... > Incidence is low, with historically approximately 100 cases per year reported in the 1980s and 1990s... --Grokipedia, [_Jerusalem syndrome_](https://grokipedia.com/page/Jerusalem_syndrome), accessed 2026-05-27 >“This is the asceticism that I desire,” says Hashem. “Don’t put pebbles in your shoes, don’t engage in misguided self-flagellation. Simply stay away from wine, and put a little bit of distance between yourselves and the grasping clutches of /ta’anugei Olam Hazeh/!” --Rabbi Moshe Eisemann, [_Depths of Majesty_](https://www.rabbieisemann.com/product/depth-of-majesty/), p.287 But again, it is not an ideal. {:he} ><b>יג</b> וזאת תורת הנזיר; ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו אל פתח אהל מועד׃ <b>יד</b> והקריב את קרבנו לה׳ כבש בן שנתו תמים אחד לעלה *וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת*; ואיל אחד תמים לשלמים׃ --במדבר פרק ו {:he} >אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כהאי תנא דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר ”וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש“? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא, שציער עצמו מן היין. --תענית יא,א The halacha acknowledges that we are fallible human beings and gives outlets for our urges, even if they are not what ה׳ truly wants. {:he} ><em>ולקחת לך לאשה</em>: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באסור --רש"י, דברים כא:יא There is also a יצר הרע to be close to ה׳. At worst, it leads to pantheism and עבודה זרה. It may lead to אש זרה אשר לא צוה. And it can lead to /frumkeit/. {:he} >בשביל הצר המוביל אל האמת בעבודת ה' יש מכשול ששמו ”פרומקייט“. > ”פרומקייט“ היא דחף טבעי, אינסטינקטיבי, להתיחס אל הבורא... פרומקייט טבעית זו עוזרת לנו בעבודת השם, ובלי סיוע טבעי זה היתה העבודה כבידה עלינו עד מאד. אולם, הפרומקייט היא, כמו כל דחף אינסטינקטיבי הפועל באדם, אגואיסטית, אנוכיית, בטבעה. לכן הפרומקייט דוחפת את האדם רק לעשות מה שטוב לעצמו--פעולה בין אדם לחברו וגם מעשה לשמה בין אדם למקום אינם ניזונים מפרומקייט. המבסס עבודתו עליה לבד נשאר אנוכיי, אפילו אם יחמיר על עצמו חומרות רבות; איש־חסד לא יהיה ול”לשמה“ לא יגיע. --רב שלמה וולבה, עלי שור, חלק ב׳, מערכת לימוד המוסר, פרק רביעי, _פרומקייט_, עמ׳ קנב The inspiration we feel, the התלהבות של אהבת ה׳, is an important tool in our עבודת ה׳. But it needs to focused and channeled correctly.