Kavanot: PrST NxbyM-vylk TSAg

<blockquote lang=he>תניא ר׳ שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר״ה מאי טעמא אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה 
<footer class=source>מגילה לא,ב</footer></blockquote>

But we do not read the קללות שבמשנה תורה (the תוכחה in כי תשא) right before ראש השנה; we read it last week. תוספות asks this, but to understand his question we need to learn some background.

The cycle of Torah reading is set up so that we finish reading with וזאת הברכה on Simchat Torah. The Shabbat before that is on Sukkot, so we read a portion related to the Yom Tov. Yom Kippur comes 4 days before Sukkot, so some years there is a Shabbat in there and some years not. Before that is Shabbat Shuva, and before that is the Shabbat preceding Rosh Hashana. In a year without a Shabbat betwen Yom Kippur and Sukkot (like this year), Haazinu is read on Shabbat Shuva and Nitzavim-Vayelech is read before Rosh Hashana. In a year with a Shabbat between Yom Kippur and Sukkot, Haazinu is read on that Shabbat and we split Nitzavim and Vayelech so that Vayelech is read on Shabbat Shuva and Nitzavim in read the week before Rosh Hashana. So we always read Nitzavim before Rosh Hashana, even though it means creating these incredibly tiny parshiot (30-52 psukim) to make them fit. Why not split some of the really long ones earlier in Devarim, especially when the Gemara implies that we should?

<blockquote lang=he>...שאלו בבית המדרש של רבינו נסים למה מחלקים פרשת נצבים וילך לשנים כשיש ב׳ שבתות בין ר״ה לסוכות בלא יוה״כ ...
הטעם שאנו מחלקים אותן לפי שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחת קודם ר״ה בפרשה שלא תהא מדברת בקללות כלל שלא להסמיך הקללות לר״ה.
<footer class=source>תוספות, שם</footer></blockquote>

But how can we say לא תהא מדברת בקללות כלל?‎ נצבים has some very dramatic curses:

<blockquote lang=he>גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב: כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו׃
<footer class=source>דברים כט:כב</footer></blockquote>

Rabbi Shlomo Spiro of the Elizabeth Kollel gives an answer:

<blockquote>Rov Yaakov Reinitz asks on this Tosfos, why is it that the curses of Nitzavim are not considered curses at all? Surely everyone can open the Parsha and see that there are indeed curses! Rov Reinitz answers that there are curses, however, this Parsha is different. This is because Nitzavim's curses are premised on the fact that the curses will ultimately lead to doing Teshuva.<footer class=source><a href="http://www.elizabethkollel.org/learning/index.php?itemid=36">Shlomo Spira, Parashas Nitzavim</a></footer></blockquote>

So the curses of our parasha are not listed for their own sake, but to introduce the idea of תשובה, that even after all these terrible things, there is a chance for redemtion:

<blockquote lang=he>א והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך; והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ אלקיך שמה׃ 
ב ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום; אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך׃ 
ג ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך; ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלקיך שמה׃ 
ד אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלקיך ומשם יקחך׃ 
ה והביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה; והיטבך והרבך מאבתיך׃ 
ו ומל ה׳ אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך; לאהבה את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך׃ 
ז ונתן ה׳ אלקיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך׃ 
ח ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳; ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום׃ 
ט והותירך ה׳ אלקיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה; כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך׃ 
י כי תשמע בקול ה׳ אלקיך לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה: כי תשוב אל ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך׃
<footer class=source>דברים פרק ל</footer></blockquote>

It certainly seems to talk about "returning" a lot. There's a rhetorical device called polyptoton for this kind of thing; repeating the same root in different forms to add emphasis. But in Tanach this kind of repetition is deeper; it reflects the central meaning of the text. Martin Buber coined the word leitwort, leading word, מִילָה מַנְחָה, for this when he wrote his German translation of תנ״ך. Umberto Cassuto (who was a professor at Hebrew University in the 1930's) noted that they tended to come in sevens or multiples of sevens. In our psukim, the root שוב occurs exactly seven times.

So what does this mean? Specifically, how would we translate והשבת אל לבבך and שבת עד ה׳ אלקיך? Is is "you will return to ה׳" or "you shall return"? As any grade school grammar teacher will tell you, "you will" is a statement about the future, an assurance that it will happen. "You shall" is command ("Thou shalt not kill"). (As an aside, it's one of those rules that only grade school grammar teacher hold; it's never been actually true for real English). Is this paragraph describing a מצוה of תשובה or is it reassuring us that no matter what, we will be able to return to ה׳?

The JPS translation (probably the most careful about the English) treats this as a commandment:
<blockquote>1 And it shall come to pass when all these things are come upon thee the blessing and the curse which I have set before thee and thou shalt bethink thyself among all the nations whither the LORD thy God hath driven thee,
2 and shalt return unto the LORD thy God and hearken to His voice according to all that I command thee this day thou and thy children with all thy heart and with all thy soul;
3 that then the LORD thy God will turn thy captivity and have compassion upon thee and will return and gather thee from all the peoples whither the LORD thy God hath scattered thee.
<footer class=source>Deuteronomy 30</footer></blockquote>

The Rambam says these psukim are a promise, not a commandment:
<blockquote lang=he> כל הנביאים, כולן ציוו על התשובה; ואין ישראל נגאלין, אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין, שנאמר (דברים ל:א–ג) והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה, אשר נתתי, לפניך; והשבות, אל לבבך...ושבת עד ה' אלוהיך...ושב ה' אלוהיך את שבותך.
<footer class=source>רמב״ם, משנה תורה, הלכות תשובה ז:ה</footer></blockquote>

He doesn't seem to hold that there is a specific mitzvah to do teshuva; it's just the mechanism for undoing the damage done by sin. The mitzvah of teshuva is in the mechanics:
<blockquote lang=he>כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה--אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה--כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני הקל ברוך הוא: שנאמר (במדבר ה,ו-ז) איש או אישה כי יעשו מכל חטאת האדם...והתוודו את חטאתם אשר עשו׃ זה וידוי דברים. ווידוי זה מצות עשה.
<footer class=source>רמב״ם, משנה תורה, הלכות תשובה א:א</footer></blockquote>

The question of whether the Rambam holds there is a separate mitzvah of teshuva is complex; see the articles by <a href="download.yutorah.org/2012/1053/Rosh_Hashanah_To-Go_-_5773_Rabbi_Ross.pdf">Rabbi Ross</a> and <a href="http://www.vbm-torah.org/archive/mitzva/51nitzavim%20vayelech.doc">Rabbi Tabory</a>.

The Ramban looks at the context of these psukim:
<blockquote lang=he>יא כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא׃ 
יב לא בשמים הוא; לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה׃ 
יג ולא מעבר לים הוא; לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה׃ 
יד כי קרוב אליך הדבר מאד; בפיך ובלבבך לעשתו׃ 
<footer class=source>דברים פרק ל</footer></blockquote>

What does the היא of לא בשמים הוא refer to? We usually interpret it with רש״י as "the whole Torah", as in the famous story of the תנור של עכנאי:

<blockquote lang=he>תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר״א ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר״א שהלכה כמותו בכ״מ עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי (דברים ל) לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כג) אחרי רבים להטות
<footer class=source>בבא מציעא נט,ב</footer></blockquote>

But the Ramban points out that the Torah refers to המצוה הזאת:
<blockquote lang=he>...המצוה הזאת על התשובה הנזכרת כי (בפסוק א) והשבות אל לבבך (בפסוק ב) ושבת עד ה׳ אלקיך מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן והטעם לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה׳ ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם וישובו בלבם אל ה׳...
<footer class=source>רמב״ן, דברים ל:יא, ד״ה כי המצוה הזאת</footer></blockquote>

The Ramban has a nuanced approach to our psukim. There is a commandment, but it is worded with this will/shall ambiguity because ה׳ is also making a promise. No matter how dire the straits, we will be able to do teshuva and ה׳ will accept it.

The psukim themselves seem to be out of order. They go back and forth between "you" (בני ישראל) returning to ה׳ and ה׳ returning them to their land; it starts with the promise of תשובה‎ (ושבת עד ה׳ אלקיך) and after, all the response from ה׳, talks about תשובה again (תשוב אל ה׳ אלקיך).

Isaac Arama addresses this in the Akeidat Yitzchak (cited by <a href="http://www.nechama.org.il/pages/546.html">Nechama Leibowitz</a>):

<blockquote lang=he>
כאשר יימצא בה בעוצם החולשה והתיעוב, שאתה מוצא שהוא הקדים התשובה באומרו:
 ושבת עד ה׳ אלוקיך, וסמך ליה גאולה באמרו:
 ושב ה׳ אלקיך את שבותך. ואחרי גאולה--תשובה, כמו שנאמר: ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳. ואחר התשובה השנית תוספת טובה--גאולה--במה שאמר:
 והותירך ה׳ בכל מעשה ידיך, ואחרי כן תשובה יותר חזקה, במה שאמר:
 כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך וכל נפשך.
והכוונה, כי בהיותם שם בחולשתם בארצות אויביהם לא ייעזבו אל הרפיון ואל החולשה...עד שתאבדו לגמרי. 
אבל התחזקו בכם בהיותכם בחולשתכם להתחיל התחלת מה במה שתתעוררו לשוב עד ה׳...לפחות
 תהיה השמיעה ברצון ובאוות נפש עם שהמעשים לא יוכלו להיות שלמים, בהיותכם
 תחת עול הכותים, אבל תתחזקו כפי היכולת...
והנה זהו באמת התחלת התשובה שאמר עליה: והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה׳ אלוקיך שמה..., כי אפילו בהיות עולם על צווארך למשא כבד,
 ראוי שתשיב אל לבבך אלו הטענות ותתחזק להתחזק בתשובה מעוני, כי הנה אם אתה פותח כחודה של מחט, הנה הוא יפתח לך כפתחו של אולם,
 ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך ושב וקיבצך מכל העמים...והנה כאשר יגיעוך כל אלה ההצלחות, כבר תוכל להתחזק יותר על התשובה מבראשונה, והוא אומרו:
 ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ ועשית את כל מצוותיו אשר אנכי מצווך היום. 
וכבר תוכל על המעשה השלם מה שלא נאמר תחילה, ובזה תתחזק עוד הגאולה והישועה בידך בהשלמת ענייניך כמו שאמר:
 ... כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך,
 ...בזה יוסיף להם אומץ גדול עוד בהשלמת מעלתם. והוא מה שפירש בסוף: ...כי תשוב אל ה׳ בכל לבבך ובכל נפשך...

<footer class=source>יצחק עראמה, עקדת יצחק פרק ק׳ (נצבים)</footer></blockquote>

Complete תשובה, erasing our entire past, is impossible. It can only happen in stages, with the active help of הקב״ה.

The first level of תשובה is simply והשבת אל לבבך, thinking about it (what experts in addiction call the <a href="http://addictions.about.com/od/addictiontreatment/ss/The-Stages-Of-Change-Model-In-Addiction-Treatment.htm">"contemplative" stage</a>). This is ושבת עד ה׳, not אל ה׳, not all the way, but just heading toward ה׳.
The next stage is "preparation", doing what is necessary to make the change. Here that is תשוב ושמעת בקול ה׳ ועשית את כל מצותיו; doing the mitzvot, even without a true change of heart. Hypocrisy in this sense is not a sin, but a necessary first step. As the ספר החינוך says (מצוה טז)‎ אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.
And ה׳ will remove the impediments that keep us from complete תשובה,‎ אם אתה פותח כחודה של מחט, הנה הוא יפתח לך כפתחו של אולם, and we can reach the "action" stage of תשוב אל ה׳ בכל לבבך ובכל נפשך.

Kavanot: פרשת נצבים-וילך תשע״ג

Thoughts on Tanach and the Davening