I'm going to start with a technical gemara question that will lead to some deeper thoughts about צרעת, speech and Pesach. <blockquote lang=he><p><b>א</b> וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ <b>ב</b> זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו; והובא אל הכהן׃ <b>ג</b> ויצא הכהן אל מחוץ למחנה; וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע׃ <b>ד</b> וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות; ועץ ארז ושני תולעת ואזב׃ <b>ה</b> וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים׃ <b>ו</b> את הצפר החיה יקח אתה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזב; וטבל אותם ואת הצפר החיה בדם הצפר השחטה על המים החיים׃ <b>ז</b> והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים; וטהרו ושלח את הצפר החיה על פני השדה׃ <b>ח</b> וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה; וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים׃</p> <footer class=source>ויקרא פרק יד</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><em>חיות</em>: פרט לטרפות.</p> <footer class=source>רש״י, ויקרא יד:ד </footer></blockquote> <blockquote lang=en><p>The question arises as to how the second bird’s status is to be determined in this regard. Some conditions that render an animal--or, in this case, a bird--a halakhic <i lang=he>tereifa</i> can be discerned only by way of an internal inspection after slaughtering. [The live bird] must therefore be presumed suitable without any inspection. Apparently, this assumption is made on the basis of the general rule of <i lang=he>rov</i>, which allows us to rely on a statistical majority for halakhic purposes. Since most birds are not <i lang=he>tereifot</i>, we may presume that the bird taken for this ritual is likewise healthy, even though we are unable to perform a thorough inspection to verify this assumption.</p> <footer class=source>Rav David Silverberg, <a href="https://www.etzion.org.il/en/salt-parashot-tazria-metzora"><cite>S.A.L.T.--Parashot Tazria-Metzora</cite></a></footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>דאמר קרא (ויקרא א) ונתח אותה לנתחיה; אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים. וניחוש שמא ניקב קרום של מוח? אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא...אמר רחמנא (שמות יב) ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח? אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא...</p> <p lang=en>The gemara goes on to ask similar questions about the אליה of a sheep קרבן, about עגלה ערופה, about פרה אדומה, about שעיר המשתלח, but not the צפרים חיות.</p> <footer class=source>חולין יא,א</footer></blockquote> <blockquote lang=en><p>[W]e must wonder why this halakha does not appear in the Gemara’s famous discussion in the first chapter of <i lang=he>Masekhet Chulin</i>...This question was posed to Maharil Diskin, who offered several possible theories...(<i lang=he>Maharil Diskin al Ha-Torah</i>)...</p> <p>One answer he offered is a clever observation that if there was no rule of <i lang=he>rov</i>, then the <i lang=he>metzora</i>’s status of impurity to begin with would be uncertain. [A] person afflicted with a <i lang=he>tzara’at</i> infection does not attain the status of <i lang=he>metzora</i> until the <i lang=he>kohen</i> who inspects his skin makes a formal declaration to this effect...Now a <i lang=he>kohen’s </i>status as a <i lang=he>kohen</i> is itself dependent upon the principle of <i lang=he>rov</i>. As the identity of a person’s father cannot be definitively determined, and the status of priesthood passes from father to son, a <i lang=he>kohen</i> is presumed to be a kohen only by virtue of the statistical majority that most children are fathered by their mothers’ husbands. Therefore, if there was no rule allowing us to rely on a statistical majority, the status of any given <i lang=he>metzora</i> would, by definition, be uncertain, because we cannot definitively conclude that the <i lang=he>kohen</i> who declared him a <i lang=he>metzora</i> is indeed a <i lang=he>kohen</i>.</p> <footer class=source>Rav David Silverberg, <a href="https://www.etzion.org.il/en/salt-parashot-tazria-metzora"><cite>S.A.L.T.--Parashot Tazria-Metzora</cite></a></footer></blockquote> <hr/> I want to offer a different perspective. We know that חז״ל connect צרעת to the sin of לשון הרע: <blockquote lang=he><p><b>ח</b> השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות; ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות׃ <b>ט</b> זכור את אשר עשה ה׳ אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים׃</p> <footer class=source>דברים פרק כד</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> <em>למרים</em>: הנה ראיה על דרש אל תקרי מצורע אלא מוציא שם רע.</p> <footer class=source>אבן עזרא, דברים, שם</footer></blockquote> And that is how Rashi explains the nature of this purification ceremony: <blockquote lang=he><p> <em>טהרות</em>:...לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.</p> <footer class=source>רש״י, ויקרא יד:ד</footer></blockquote> I like to joke that for 3000 years, no one understood the connection between tweeting and slander, but now it is an everyday part of our lives: <blockquote lang=en><p>We wanted to capture that in the name--we wanted to capture that feeling: the physical sensation that you’re buzzing your friend’s pocket...So we looked in the dictionary...and we came across the word "twitter," and it was just perfect. The definition was "a short burst of inconsequential information," and "chirps from birds." And that’s exactly what the product was.</p> <footer class=source>David Sarno, <a href="https://latimesblogs.latimes.com/technology/2009/02/twitter-creator.html"><cite>Twitter creator Jack Dorsey illuminates the site's founding document. Part I</cite></a></footer></blockquote> <hr/> But why two birds? Why send away one of them? If the goal is to learn how evil לשון הרע is, why not just slaughter the twitterer? The Sfas Emes, explains that we don't want to silence the מצורע; the answer to evil speech is not silence but good speech: <blockquote lang=he><p>כמו שכתוב (דברים ו:ז) ודברת בם, אמרו חכמינו ז״ל (יומא יט,א) השח שיחה בטלה עובר בעשה, [ודברת] בם ולא בדברים אחרים, שהוא תנאי שכפי מה ששומר פיו מדברים בטלים כך יכול לדבר בם, ולכן השח שיחה בטילה אינו יכול לקיים ודברת בם ועובר בעשה, והציפורים באים לתקן ב׳ החטאים, השחוטה לבער ולפרוש עצמו מדברים בטלים ומכל שכן לשון הרע, והמשולחת להכין הפה ולשון להוציא בהם דברי תורה.</p> <footer class=source>שפת אמת, פרשת מצורע שנת תרס״א</footer></blockquote> Rabbi Shlomo Ganzfried (the author of the קצור שלחן ערוך) says that it is a lesson for the future: the מצורע has to make a commitment to "be" the second bird, and engage in לשון הטוב: <blockquote lang=he><p>אמר רבי יצחק מאי דכתיב (תהילים נח:ב) הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן...מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר, צדק תדברון.</p> <footer class=source>חולין פט,א</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ולפי״ז י״ל דאם היו מביאין צפור אחד ונשחט היה זה נותן אל לבו כי לא טוב הדיבור והיה סוגר דלתי פיו להיות כאלם כל ימיו. אבל באמת לא זו הדרך הישר תמיד וכדאמרינן בגמרא ”צדק חדברון“ ובפרט זה האיש שכבר נכשל בלה״ר תקנתיה שיעסוק בתורה...ולכן הוא צריך להביא עוד צפור אחד שנשאר חי להורות כי הדיבור גורם ג״כ חיות.</p> <footer class=source>שלמה גאנצפריד, <a href="http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39731&st=&pgnum=105">אפריון מצורע</a></footer></blockquote> <hr/> So I would propose a different understanding of the fact that the צפור החיה is declared by the halacha to be not טרפה. It's not from the principle of רוב, that most birds are not טרפות, but a declaration by ה׳: if the מצורע has done תשובה, and their צרעת is cured, then their bird *by Divine fiat* is not טרפה. It will live, and continue to tweet but only in the best way. <blockquote lang=he><p>מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן; וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ׃</p> <footer class=source>משלי יח:כא</footer></blockquote> And this allows us to be מלמד זכות on those who use Twitter to spread Torah in the twenty-first century: <a href="https://twitter.com/jorosenfeld/status/1111350376412954624"><img src=/images/joey-tweet.png alt="Joey Rosenfeld Tweets Torah" /></a> <hr/> I'm going to go further to point out how important our speech is. Rav Hutner brings up an obscure halachic point: a <i lang=he>bracha</i> never ends with two thoughts. If we wish to express two concepts, we make two <i lang=he>brachot</i>: <blockquote lang=he><p>רבי אומר: אין חותמין בשתים.</p> <footer class=source>ברכות מט,א</footer></blockquote> But the <i lang=he>bracha</i> of אשר יצר seems to violate this rule: <blockquote lang=he><p>בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.</p> <footer class=source>ברכת אשר יצר</footer></blockquote> Rav Hutner cites the Rema, that מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת isn't really the end of the <i lang=he>bracha</i>, it's a bridge to the next: <blockquote lang=he><p>הגה: יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי. </p> <footer class=source>שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות הנהגת אדם בבקר ו:א</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>גוף הברכה של אשר יצר נוסד על עניינים של הנפש הטבעית...ומצד זה היא מסתיימת מהחתימה של רופא כל בשר. אלא שניתוסף על חתימה זו גם הענין של ומפליא לעשות, מפני שאחרי ברכה זו של אשר יצר באה הוא הברכה של אלקי נשמה...ולכן באים המלים הללו של ומפליא לעשות בתור קשר-גשר של שתי הברכות הללו.</p> <footer class=source>פחד יצחק, פסח טו:ד</footer></blockquote> Rav Hutner says that this connection, between the physical עפר מן האדמה and the spiritual נשמת חיים, is the ultimate manifestation of the ה׳ acting in the world, and is the definition of פלא,‎ מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת. And that connection is what defines us as human, and is intimately connected with our power of speech: <blockquote lang=he><p>וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה׃</p> <footer class=source>בראשית ב:ז</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>וּבְרָא ה׳ אֱ־לֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַרְעָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵּי; וַהֲוָת בְּאָדָם לְ<em>רוּחַ מְמַלְּלָא</em>׃</p> <footer class=source>תרגום אונקלוס, שם</footer></blockquote> We cannot remain silent because speech is what we were created for. The other ultimate פלא, the manifestation of ה׳ acting in the physical world, was יציאת מצרים: <blockquote lang=he><p>מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה׳ מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ; נוֹרָא תְהִלֹּת <em>עֹשֵׂה פֶלֶא</em>׃</p> <footer class=source>שמות טו:יא</footer></blockquote> And that is what פסח is all about: <blockquote lang=he><p>מובא בכתבי האריז״ל, ובעקבותיו, בספרי סוד וחסידות רבים כי השם ”פסח“, רומז לביטוי: ”פה סח“, ומכאן שעיקר ענינו של חג הפסח הוא בענין הדיבור וגאולתו.</p> <footer class=source>הרב איתמר אלדר, <a href="https://www.etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A1%D7%97-%D7%A4%D7%94-%D7%A1%D7%97"><cite>פסח--פה סח</cite></a></footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>אמר שמואל: (דברים טז:ג) ”לחם עוני“, לחם שעונין עליו דברים.</p> <footer class=source>פסחים קטו,ב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ומכיון שהשירה הראשונה על מפלתם של רשעים נאמרה בקשר עם יציאת מצרים להכי נוטריקון של פסי הם פה סח. כלומר נתבטלה ההבדלה בין הטבעי לרוחני בקרב האדם. ןממילא הותר המנעול מעל סגור הפה, וטועמת היא הלשון טעם חרות להיות פתוחה ומרבה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לנו ביציאת מצרים. פסח--פה סח.</p> <footer class=source>פחד יצחק, פסח טו:ז</footer></blockquote> Our seder is about using our power of speech to demonstrate ה׳'s hand in the world. Our purpose is to tweet: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן.