Before the description of מעמד הר סיני, we have Moshe's father-in-law telling him that he's doing it all wrong (that's what in-laws are for): {:he} ><b>יג</b> ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם; ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב׃ <b>יד</b> וירא חתן משה את כל אשר הוא עשה לעם; ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב׃ <b>טו</b> ויאמר משה לחתנו; כי יבא אלי העם לדרש אלקים׃ <b>טז</b> כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו; והודעתי את חקי האלקים ואת תורתיו׃ <b>יז</b> ויאמר חתן משה אליו; לא טוב הדבר אשר אתה עשה׃ <b>יח</b> נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך; כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך׃ <b>יט</b> עתה שמע בקלי איעצך ויהי אלקים עמך; היה אתה לעם מול האלקים והבאת אתה את הדברים אל האלקים׃ <b>כ</b> והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת; והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון׃ <b>כא</b> ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע; ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת׃ <b>כב</b> ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם; והקל מעליך ונשאו אתך׃ <b>כג</b> אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלקים ויכלת עמד; וגם כל העם הזה על מקמו יבא בשלום׃ --שמות פרק יח When did this take place? {:he} ><em>ויהי ממחרת</em>: מוצאי יום הכפורים היה, כך שנינו בספרי: ומהו ממחרת? למחרת רדתו מן ההר; ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים, שהרי קדם מתן תורה א"א לומר וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי וגו', ומשנתנה תורה עד יום הכפורים לא ישב משה לשפט את העם, שהרי בי"ז בתמוז ירד ושבר את הלחות ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכפורים. --רש״י, שמות יח:יג We know that this story is not strictly chronological, because at the end of it Yitro goes home: {:he} >וישלח משה את חתנו; וילך לו אל ארצו׃ --שמות יח:כז But he is still with them a year later, when they are about to enter the land: {:he} >ויאמר משה לחבב בן רעואל המדיני חתן משה נסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה׳ אתו אתן לכם; לכה אתנו והטבנו לך כי ה׳ דבר טוב על ישראל׃ --במדבר י:כט {:he} >ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה; אף לדברי האומר יתרו קדם מתן תורה בא, שלוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה--שהרי נאמר כאן וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ, ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם...ואם זו קדם מתן תורה, מששלחו והלך היכן מצינו שחזר? --רש״י, שמות יח:יג So if it's not chronological, why put it here? I dealt with this in <//פרשת כי תבא תשע״ז> and <//פרשת יתרו תשפ״א>, but let's put a different twist on it. Rashi points out that Yitro is called by different names in the Torah: {:he} ><em>יתרו</em>: שבע שמות נקראו לו: רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל. ”יתר“, על שם שיתר פרשה אחת בתורה וְאַתָּה תֶחֱזֶה; ”יתרו“, לכשנתגיר וקים המצוות, הוסיפו לו אות אחד על שמו; ”חובב“, שחבב את התורה; חובב הוא יתרו שנאמר (שופטים ד:יא) מִבְּנֵי חוֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה... --רש״י, שמות יח:א His name was רעואל, and he was called יתר because שיתר פרשה אחת בתורה: the institution of judges is attributed to him. And then he converts and is called יתרו. His advice is *before* he becomes one of בני ישראל. The Ohr HaChaim says that is the key to understanding why the story is here. {:he} >וראיתי לתת לב איך זכה יתרו שתכתב על ידו פרשה זו, והן אמת כי הוא כבד משה עבד ה' והנה שכרו שכבדו ה', אלא היה ה' יכול עשות לו דרך כבוד אחר לא בדרך זה שיראה חס ושלום כפחות ידיעה בעם ה' עד שבא כהן מדין והשכילם. > ונראה כי טעם הדבר הוא להראות ה' את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה: וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואופן סדר בני אדם אשר בחר כי יש באומות מכירים דברים המאושרים, והכונה בזה כי לא באה הבחירה בישראל לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות השכלת יתרו הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה' בהם אלא לחסד עליון ולאהבת האבות. ויותר יערב לחיך טעם זה למאן דאמר (זבחים קטז,א) יתרו קודם מתן תורה בא כי נתחכם ה' על זה קודם מתן תורה לומר שהגם שיש באומות יותר חכמים מישראל אף על פי כן אותנו הביא ה' אליו ובחר בנו, ועל זה בפרט עלינו לשבח לאשר בחר בנו מצד חסדיו. גם למאן דאמר אחר מתן תורה יש טעם במה שסדר ביאתו קודם להראות הכוונה הנזכרת שזולת זה אין הכונה הנזכרת נגלית והבן. --אור החיים, שמות יח:כא That is an important principle. Jews are smart, but they're not special that way. {:he} >אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים, תאמן; יש תורה בגוים, אל תאמן. --איכה רבה ב:יג >Judaism has a dual epistemology (theory of knowledge). There is /chochmah/, wisdom, which is the universal heritage of mankind. It flows from the definition of humanity as the image and likeness of God. Rashi translates ‘in our likeness’ as meaning, ‘with the capacity to understand and discern’. On the other hand, there is Torah, the covenant binding Israel to the sovereignty of God. There is nothing universal about this. Torah flows from the highly specific historical experience of the patriarchs and their descendants. It sets forth a unique code of sanctity, by which the people were to govern their lives. About this, the Psalm says (Psalms 147:19-20), ‘He has revealed his word to Jacob, His laws and decrees to Israel. He has done this for no other nation...’. --Rabbi Jonathan Sacks, [_The Universality of Wisdom_](https://rabbisacks.org/covenant-conversation/yitro/the-universality-of-wisdom/) But there is more than that: והכונה בזה כי לא באה הבחירה בישראל לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות. Our chosenness, the fact that ה׳ gave us the Torah, was not because we are special. We are special because we have the Torah. {:he} >ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ׃ --שמות יט:ה There is a strain of Jewish thought that says that we *are* inherently special. Rabbi Hanan Balk had an article on this ([_The Soul of a Jew and the Soul of a Non-Jew: An Inconvenient Truth and the Search for an Alternative_](https://hakirah.org/Vol%2016%20Balk.pdf)), the idea of Jewish "essentialism": Jews are different in their very essence from non-Jews. {:he} >כִּי אָדָם הָיָה שָׁלֵם מִבִּלְתִּי תְּנָאי...וְהוּא אֲשֶׁר קִבֵּל הַנֶּפֶשׁ עַל תֻּמָּהּ, וְהַשֵּׂכֶל עַל תַּכְלִית מַה שֶּׁבִּיכֹלֶת הָאֱנוֹשִׁי, וְהַכֹּחַ הָאֱלֹקִי אַחַר הַשֵּׂכֶל, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּעֲלָה אֲשֶׁר בָּהּ יִדְבַּק בֵּאלֹקִים וּבְרוּחֲנִיִּים...וְהוֹלִיד בָּנִים רַבִּים וְלֹא הָיָה מֵהֶם רָאוּי לִהְיוֹת בִּמְקוֹם אָדָם אֶלָּא הֶבֶל, כִּי הוּא הָיָה דוֹמֶה לוֹ. וְכַאֲשֶׁר הֲרָגוֹ קַיִן אָחִיו מִפְּנֵי קִנְאָתוֹ בוֹ עַל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת, נָתַן לוֹ תַחְתָּיו שֵׁת, וְהָיָה דוֹמֶה לְאָדָם, וְהָיָה סְגֻלָּה...וּסְגֻלַּת שֵׁת אֱנוֹשׁ. וְכֵן הִגִּיעַ הָעִנְיָן עַד נֹחַ: בִּיחִידִים הָיוּ לְבָבוֹת, דּוֹמִים לְאָדָם וְנִקְרָאִים בְּנֵי אֱלֹקִים, שְׁלֵמִים בִּבְרִיאָתָם וּבְמִדּוֹתָם וּבַאֲרִיכוּת הַיָּמִים וּבְחָכְמוֹת וּבִיכֹלֶת, וּבִימֵיהֶם אָנוּ מוֹנִים מֵאָדָם וְעַד נֹחַ וְכֵן מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם....וּסְגֻלַּת אַבְרָהָם מִכָּל בָּנָיו--יִצְחָק...וּסְגֻלַּת יִצְחָק--יַעֲקֹב...וּבְנֵי יַעֲקֹב כֻּלָּם סְגֻלָּה, כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלֹקִי...וְזֶה הָיָה תְחִלַּת חוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹקִי עַל קָהָל, אַחֲרֵי אֲשֶׁר לֹא הָיָה נִמְצָא כִּי אִם בִּיחִידִים. --הכוזרי א:צה {:he} >ומפני כי עכו"ם הם מן העולם הטבעי...והאומה היחידה היתה על הטבע...ולכך ראוי לישראל התורה, שהיא על עולם הטבע. והתורה נבראת קודם שנברא העולם הטבעי, וישראל נבראו גם כן קודם שנברא העולם הטבעי. --מהר״ל, תפארת ישראל א:י {:he} >וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים--בָּאוֹת מִמֶּנָּה. כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִיפָּה, הִיא מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד ”עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע“. > מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִיפּוֹת טְמֵאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ג׳. וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאוּמּוֹת לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא (בבא בתרא י,ב) עַל פָּסוּק (משלי יד:לד): ”וְחֶסֶד לְאוּמִּים חַטָּאת“--שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַיהֵר כוּ׳. --תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים א׳ Rav Kook went even farther: >The difference between the Jewish soul, its self, its inner desires, its overflow, its character, its standing, and that of all the nations, at all their levels, is greater and deeper than the difference between the human soul and the soul of an animal. Between the latter, there is merely a quantitative distinction; between the former, an essential qualitative distinction pertains. --R. Avraham Yitzḥak ha-Kohen Kook, _Orot_ 156:10, cited in Rabbi Hanan Balk, [_The Soul of a Jew and the Soul of a Non-Jew: An Inconvenient Truth and the Search for an Alternative_](https://hakirah.org/Vol%2016%20Balk.pdf) But there is a strain of thought that is the exact opposite. {:he} >והתניא, רבי מאיר אומר: מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה, שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר (ויקרא יח:ה): אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם--”כהנים ולוים וישראלים“ לא נאמר, אלא ”אדם“; הא למדת, שאפילו גוי ועוסק בתורה--הרי הוא ככהן גדול! --בבא קמא לח,א {:he} >ולא שבט לוי בלבד אלא *כל איש ואיש מכל באי העולם* אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו על החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. --משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל יג:יג >We have shown that throughout [Maimonides's] writings—in his legal code, philosophical works, responsa and epistles—he consistently upholds a vision that the soul of a non-Jew may truly soar and potentially achieve all that can be accomplished by a Jew in the realm of the spirit. To be sure, we acknowledged from the outset that Maimonides believes that the Jew is more prepared to reach such spiritual heights due to his acceptance of the Torah—but such advantages occur through the choices of the Jewish individual and are not an essential and predisposed component of his physical or spiritual being. Despite whatever advantages a Jew may have, especially when born into an environment of Torah values, the challenges that exist in the religious setting in which a non-Jew finds himself may, even without conversion, be met and overcome, offering the potential for an authentically rewarding and even rapturous relationship with the Master of the Universe, in the welcoming spiritual edifice that Maimonides has constructed. --Rabbi Hanan Balk, [_The Soul of a Jew and the Soul of a Non-Jew: An Inconvenient Truth and the Search for an Alternative_](https://hakirah.org/Vol%2016%20Balk.pdf) In the eyes of the אור החיים, Yitro was just such a non-Jew. He saw the true רצון ה׳ when none of בני ישראל, not even Moshe, could see it. Our parsha is a lesson in humility before the numinous experience of מעמד הר סיני.