I've given variations on this shiur before, most recently [3 years ago](/פרשת+וילך+תשפ״ג). But the week is short, so we get to do it again. This week's parsha includes the מצווה to write a ספר תורה: {:he} >ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם; למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל׃ --דברים לא:יט This includes the instruction to שימה בפיהם: {:he} >אמר רב חסדא: אין תורה נקנית אלא בסימנין; שנאמר ”שימה בפיהם“: אל תקרי ”שימה“ אלא ”סימנה“. --עירובין נד,ב Note that this אל תקרי is both a pun and a fact: the only way to learn is with mnemonics and memory associations. >The memory palace is a way to memorize large amounts of information. Also known as the method of loci or the mind palace technique, this memorization strategy associates visual symbols with locations. > As a result, followers of the method of loci can memorize long lists or pieces of data by finding the location in their mind palace that holds that information. -- Sophie Burkholder and Allison Broennimann, [_How to Use the Memory Palace Technique_](https://www.wikihow.com/Build-a-Memory-Palace) {:he} >אמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה שהקפידו על לשונם, נתקיימה תורתם בידם; בני גליל, שלא הקפידו על לשונם, לא נתקיימה תורתם בידם. מידי בקפידא תליא מילתא? אלא, בני יהודה דדייקי לישנא ומתנחי להו סימנא נתקיימה תורתן בידן; בני גליל דלא דייקי לישנא ולא מתנחי להו סימנא לא נתקיימה תורתן בידם. --עירובין נג,א And this is of course relevant to ראש השנה, when we have סימנים to start the year. {:he} >רוביא: ”ירבו זכיותינו“; כרתי: ”יכרתו [שנאינו]“; סלקי: ”יסתלקו [אויבינו]“; תמרי: ”יתמו [שנאינו]“...ומזה רבו המנהגים, כל מקום ומקום לפי מנהגו, כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחלת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה, ובפרובינצ"א נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב. --טור, אורח חיים תקפ״ג Note that there are two kinds of סימנים: puns (the language evokes the ברכה) and symbols (the object evokes the ברכה). Where do these סימנים come from? {:he .lines} >אמר רבי אמי: האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה. ומאן דבעי למיעבד בעיסקא ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח לירבי תרנגולא אי שמין ושפר מצלח. האי מאן דבעי למיפק [לאורחא] ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא ניקום בביתא דחברא אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא. > ולאו מלתא היא דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה. > אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא, היא [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי --הוריות יב,א This gemara has a lot to unpack. The gemara concludes about רבי אמי that ולאו מלתא היא, so how can אביי say, השתא דאמרת סימנא מילתא?‎ אביי is making a דיוק: the reason that רבי אמי's omens are not a thing is that they might become a self-fulfilling prophecy: you see something bad, figure you're going to fail, and so you do a half-hearted job and in fact, do fail. If that's the only reason, that the סימנים are depressing, then *good* סימנים are in fact a thing and you should eat your apples in honey for a sweet year. But there's an obvious problem. {:he} >לא תאכלו על הדם; לא תנחשו ולא תעוננו׃ --ויקרא יט:כו {:he} ><em>לא תנחשו</em>: כגון אלו המנחשין בחלדה ובעופות, פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך. > <em>ולא תעוננו</em>: לשון עונות ושעות, שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה, שעה פלונית קשה לצאת. --רש״י, ויקרא יט:כו {:he} ><em>לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם</em>:...כל מה שימהר להודיע בעתיד קודם היותו יקרא נחש...כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו ומתעסקין בחכמות רבות כאלה לדעתם...הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים בעבור שהם תועבות לפניו ובגללם הוריש הגוים ההם מפניך ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים. --רמב״ן, דברים יח:ט You can't do magic. Rambam applies this to any kind of "סימן". {:he} >אין מנחשין כגויים, שנאמר לֹא תְנַחֲשׁוּ. כיצד הוא הניחוש: כגון אלו שאומרין הואיל ונפלה פיתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשין;...וכן המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כ*אליעזר עבד אברהם*. וכל כיוצא בדברים האלו, הכול אסור; וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו, לוקה. --משנה תורה, הלכות עבודה זרה יא:ד ראב״ד takes him to task for this: {:he} >א״א: זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא ה״ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה. --השגות הראב״ד, משנה תורה, הלכות עבודה זרה יא:ד And Ran makes the obvious distinction: things that every agrees are logical consequences are *not* ניחוש. It's the mystical woo-woo that's a problem. {:he} >וכך נ״ל בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן ש*אין הסברא נותנת* שיהא גורם תועלת לדבר או נזק, כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך, שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי. אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש, שכל עסקי העולם כך הם; שהרי האומר אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא, אין זה נחש אלא מנהגו של עולם. --ר״ן, מובא ב־כסף משנה, משנה תורה, הלכות עבודה זרה יא:ד So what about our סימנים? Are they logical, scientific, מנהגו של עולם? Yes, they are, for what they are intended for. {:he} >הרבה דברים התרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סמן, לעורר בו לבבו להנהגה טובה, והוא שאמרו לתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס״ת (קרא רוביא כרתי סלקא תמרי)...וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה…וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים. --הרב מנחם מאירי, בית הבחירה הוריות יב,א סימנים serve to focus the mind. תפילה is a thing, מלתא היא, and having a physical object or concrete idea makes תפילה possible. It is like the objects in the room in your memory palace. But it means that there is an important distinction. {:he} ><em>הא רגיל (למיתי) [למחזי] בריש שתא קרא וכו'</em>: דכל הני סימנין לטובה הן אי כפרש"י...שהוא לסימן שיצמח ויגדל מזלו ושנה טובה ומתוקה ואי כפי' המרדכי בשם רבינו האי רוביא ירבו זכיותינו...אבל לרעה אין בהם שום הוראה, דלרעה הוי אסור משום ניחוש. --מהרש"א, חידושי אגדות, הוריות יב,א {:he} >והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב. --משנה ברורה, אורח חיים תקפג:ה So our סימנים are like the סימנים for learning Torah: they focus the mind, on תפילה and שמחה. Eating apples and honey *does* make you happy, and that is a great start for a sweet new year. But you clearly aren't taking a *negative* omen with the intention of becoming depressed. The omen then must be ניחוש, soothsaying, and is forbidden. Doing things that make you happy has its own significance; it's not necessarily an appeal to black magic. I will conclude with a side note about a pet peeve of mine. >Rema (Orach Chaim 583:2) writes that some are careful not to eat /egozim/ (walnuts) on Rosh Hashanah. This is because the /gematria/ (numerical value) of the Hebrew word “/egoz/” is the same as the numerical value for the word /chait/ (sin). Additionally, nuts cause an increase in phlegm, which can disturb one’s prayers. > Magen Avraham (583:4) points out that according to this second reason, all nuts, even those that are not referred to as “/egoz/,” should be avoided. Mateh Efrayim (583:3) extends this minhag to include not eating beans (or peanuts). --Rabbi Eli Gersten , Rabbi Yaakov Luban and Rabbi Moshe Zywica, [_Why Do We Refrain from Eating Nuts on Rosh Hashanah?_](https://www.kosher.com/article/why-do-we-refrain-from-eating-nuts-on-rosh-hashanah-1271/) So what does Rema say? {:he} >הגה : יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים שאגוז בגימטריא ”חט“ ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה. --שולחן ערוך, אורח חיים תקפג:ב The second reason presumably only applies before תפלה, so nuts should not be a problem on the night before. But the opinion of the יש מדקדקים is problematic. Very problematic. First, the גימטריא is wrong. חטא, sin, has gematria 18. So does חי, life. So foods-with-gematria-18 should be positive סימנים! Second, the gematria is wrong. אגוז has gematria 17. Our text of the שולחן ערוך acknowledges this, spelling חטא as “חט”. But that's the gematria of טוב, so it should still be positive. Third, Maharsha's principle makes it clear that if I have nuts and am concerned that it is a bad omen, then I am engaging in ניחוש, and Rambam tells me וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו, לוקה. Other reasons for avoiding nuts are given. {:he} >ולפענ"ד הטעם דאמרו חז"ל (שיר השירים רבה ו:יא) אֶל־גִּנַּת אֱגוֹז [יָרַדְתִּ]: למה נמשלו ישראל לאגוז? מה אגוז אעפ"י שמתגלגל במקום טנופת, אין תוכו נמאס; אף ישראל, אף על פי שמתגלגלים באומות העולם אין תוכן נמאס. ע"ש. וכיון שרומז על גליות לא מסמנע מלתא לאכול בר"ה. > ועוד (ויקרא כו:מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם [לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם], ר"ת ”אגז“ *א*ף *ג*ם *ז*את. --חתם סופר, אורח חיים תקפ״ג:ב But that's exactly wrong; the אגוז is a symbol of our survival and persistence *in spite of* גלות. So I will eat nuts on ראש השנה. The משנה ברורה doesn't mention the אגוז issue at all. And I have on whom to rely: {:he} ><em>אגוזים וכו'</em>: כן כתב מהרי"ל אבל בכלבו דמהר"מ לא היה נזהר לאכול שומין ואגוזים. --אליה רבה, אורח חיים תקפ״ג:ב So go nuts with your סמנים and have a גמר חתימה טובה.