בס״ד

Kavanot: פרשת וילך תשפ״ג

Thoughts on Tanach and the Davening

This is a re-presentation of [פרשת וילך תשע״ז](/PrST+vylk+TSAz/).

I want to talk about dad jokes.

><dl><dt>Dad joke</dt><dd>A wholesome joke of the type said to be told by fathers with a punchline that is often an obvious or predictable pun or play on words and usually judged to be endearingly corny or unfunny.</dd></dl>
>
--Meriam Webster Dictionary, [_dad joke_](https://www.merriam-webster.com/dictionary/dad%20joke)

"Endearingly unfunny". That could be my middle name!

BAHFest (Bad Ad Hoc Hypotheses Festival) is a mock-scientific convention where real scientists present outlandish theories with outlandish evidence. It's very funny if you like that sort of thing. One such presentation was on the evolution of dad jokes, which clearly developed in order to get teenagers to move out of the house:

![Changes in appreciation of dad jokes with age](/images/dadjokes.png)
--Diego Quinones, [_Dad Joke: An Adaptive Dispersion Mechanism_](https://www.youtube.com/watch?v=8fGvqISXIBA), from BAHFest London 2019

As long as children are dependent on their parents, they enjoy dad jokes, but  when they enter puberty and should be adults, something changes in their brains, and now (ideally) they can't get away fast enough, and get jobs and move out of the basement.

It's funny, but it makes the point that these plays on words create a connection that even little kids can appreciate.

----

What does that have to do with the parsha? Well, we just celebrated Rosh Hashana, and bad puns are an important part of that celebration:

{:he}
>אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, לעולם יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי [squash, fenugreek, leek, beet and dates].
--הוריות יב,א

{:he}
>רוביא: ”ירבו זכיותינו“; כרתי: ”יכרתו כו'“; סלקי: ”יסתלקו כו'“; תמרי: ”יתמו כו'“...ומזה רבו המנהגים, כל מקום ומקום לפי מנהגו, כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחלת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה, ובפרובינצ"א נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב.
--טור, אורח חיים תקפ״ג

I am very מחמיר on this.  I have Rav Noach Weinberg's raisins and celery ("raise in salary"); I twirl peas around my head ("whirled peas"); I drink Coke (a year that is "cola" tov)...it goes [on and on](/Simanim+5783/).

What does השתא דאמרת סימנא מילתא היא--simanim are a "thing"--mean? 

{:he}
><em>אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא וכו'</em>: ר"ל, דאמרת דמה שיטיל האדם עצמו לסימן טוב, מלתא היא ואין בו משום ניחוש...אבל לרעה אין בהם שום הוראה דלרעה הוי אסור משום ניחוש.
--מהרש״א, חידושי אגדות, הוריות יב,א

{:he}
>הרבה דברים התרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סמן, לעורר בו לבבו להנהגה טובה, והוא שאמרו לתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס״ת (קרא רוביא כרתי סלקא תמרי)...וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה…וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים.
--הרב מנחם מאירי, בית הבחירה הוריות יב,א

----

How do we know that simanim are a thing?

<blockquote lang=he><p>ועתה  כתבו לכם את השירה הזאת  ולמדה את בני ישראל  שימה בפיהם;  למען תהיה לי השירה הזאת  לעד בבני ישראל׃</p>
<footer class=source>דברים לא:יט</footer></blockquote>

{:he}
>מצוות עשה יז: לכתב כל איש ספר תורה לעצמו, שנאמר: ”כתבו לכם את השירה הזאת“.
--רמב״ם, ספר המצוות

But the command is more than writing a Torah, it has to be שימה בפיהם:

<blockquote lang=he><p>אל תהיו סוברים כי תצאו ידי חובתכם בכתיבת ספר תורה...”ולמדה את בני ישראל“--ולא רק כדי להציגה בארון קודש.</p>
<footer class=source>אבני אזל, הובא ב־מעינה של תורה, דברים, עמוד קמ״ד</footer></blockquote>

And the Talmud explains exactly what  שימה בפיהם means:

<blockquote lang=he><p>ר״ע אומר: מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו? שנאמר ”ולמדה את בני ישראל“. ומניין עד שתהא סדורה בפיהם? שנאמר ”שימה בפיהם“.</p>
<footer class=source>עירובין נד,ב</footer></blockquote>

And more specifically:

<blockquote lang=he><p>אמר רב חסדא: אין תורה נקנית אלא בסימנין; שנאמר ”שימה בפיהם“: אל תקרי שימה אלא סימנה.</p>
<footer class=source>עירובין נד,ב</footer></blockquote>

סימנים are critical to learning:

<blockquote lang=he><p>אמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה שהקפידו על לשונם, נתקיימה תורתם בידם; בני גליל, שלא הקפידו על לשונם, לא נתקיימה תורתם בידם. מידי בקפידא תליא מילתא? אלא, בני יהודה דדייקי לישנא ומתנחי להו סימנא נתקיימה תורתן בידן; בני גליל דלא דייקי לישנא ולא מתנחי להו סימנא לא נתקיימה תורתן בידם.</p>
<footer class=source>עירובין  נג,א</footer></blockquote>

My children brought up the example of when they were learning the state capitals. We had bad puns--dad jokes--for each: how do you remember that the capital of Pennsylvania is Harrisburg? Think of  Harry Potter with pencils up his nose. You will never forget Harry's boogers.

{:he}
>כבר כתבנו בכ"מ בחיבורינו...מדרכי ותכונת חז"ל לעשות ציונים וסימנים ורמזים ואסמכתות בתורה לדינים ידועים ומקובלים, וטעם הדבר משום דבימיהם היו לומדים בע"פ משום דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב [ובזה"ז הותר מפני קוצר הדעות], לכן עשו ציונים וסימנים בתורה לזכור אותה ההלכה, כי כן הוא מטבע הזכרון כשיש איזה רמז וסימן לדבר זוכרים יותר את תכלית הענין הרמוז והמסומן, וזהו כונת חז״ל בכ"מ באמרם אל תקרא כך אלא כך, ואין כונתם בזה להוציא הקריאה מפשטה, אלא לעשות בקריאה זו סימן לדבר...וכן לשון הדרשה שלפנינו אין התורה נקנית אלא בסימנים...ופרשו המפרשים כל תורה שאין לה ענין ודוגמא וסימן ממקום אחר אינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח.
>
 וכה מצינו כמה דינים וענינים שונים שסמכום חז"ל בלשון איזה פסוק או מלה אחת מענין מן הצד שאינו שייך כלל וכלל להענין ההוא דאיירי ביה, ולדוגמא ראה בשבת צ' ב', כתובות ע"ב ב', ב"מ פ"ו א', קי"ז א', ע"ז ח' א', ט' א' וב', כ"ט א', ל"ט א', חולין מ"ז ב', נדה מ"ה ב'.
--תורה תמימה, דברים לא:יט, הערה כט

So אל תקרי שימה אלא סימנה is a meta-siman: it is a siman, a play on words, that tells us to make simanim:

{:he}
>וכאן מסמיך זה גופא, מניין לנו לעשות סימנים בתורה לתכלית זו, ואמר כי הלשון שימה משמע כן, וג"כ ע"ד אל תקרא, כלומר אל תקרא שימה אלא סימנה...ודו"ק.
--תורה תמימה, דברים לא:יט, הערה כט

סימנים  serve to focus our minds. Our primitive monkey brains can't handle abstract truth, but need these "tricks" like puns, metaphors and physical symbols. The Ramban famously says מעשה אבות *סימן* לבנים:

<blockquote lang=he><p><b>ו</b> ויעבר אברם  בארץ  עד מקום שכם  עד אלון מורה; והכנעני  אז בארץ׃ 
<b>ז</b> וירא ה׳  אל אברם  ויאמר  לזרעך אתן את הארץ הזאת; ויבן שם מזבח  לה׳ הנראה אליו׃ 
<b>ח</b> ויעתק משם ההרה  מקדם לבית אל ויט אהלה; בית אל מים  והעי מקדם  ויבן שם מזבח לה׳  ויקרא בשם ה׳׃</p>
<footer class=source>בראשית פרק יב</footer></blockquote>

The Ramban explains why Abraham had to walk through the land, as מעשה אבות סימן לבנים:

<blockquote lang=he><p><em>ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם</em>: דע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך (ירמיה נא:סג-סד) וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת־הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל תּוֹךְ פְּרָת׃ וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וגו׳. וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מלכים ב יג:יז) וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה וַיּוֹר וַיֹּאמֶר חֵץ תְּשׁוּעָה לַה׳ וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם ונאמר שם (מלכים ב יג:יט) וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱלֹקִים וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם. ולפיכך החזיק הקב״ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו.</p>
<footer class=source>רמב״ן, בראשית יב:ו</footer></blockquote>

I do not think the Ramban is saying that the סימן that the נביא is presenting somehow magically makes the prediction come to pass. The פועל דמיון is not to bind G-d but is for <em>us</em>, to take the lesson of the נביא to heart. מעשה אבות סימן לבנים, literally. It is <em>our</em> סימן that teaches <em>us</em>, so we remember that which ה׳ wants us to hear.

----

And more than that. All the מצוות we do  are סימנים for higher ideas.

>[I]n each mitzvah we must carefully discriminate between /ma'aseh hamitzvah/...and /kiyyum ha-mitzvah/.../Ma'aseh hamitzvah/ denotes a religious technique, a series of concrete media through which the execution of the /mitzvah/ is made possible, while the /kiyyum ha-mitzvah/ is related to the total effect, to the structural wholeness of the norm realization.
>
...[/Kiyyum ha-mitzvah/] describes, not mechanical action, but the accomplishment itself..fixing the doer in the universe of norms and value.  /Ma'aseh hamitzvah/  is a factual, descriptive term; /kiyyum ha-mitzvah/ is an axiological category.
--Rabbi Joseph B. Soloveitchik, [_Worship of the Heart_](https://ktav.com/products/worship-of-the-heart), pp. 17-18

Rambam famously says that ה׳ commanded sacrifices because that's what בני ישראל were used to, living in pagan lands; the "purest" form of עבודת ה׳ doesn't require any physical manifestation.

<blockquote lang=en><p>[T]he true perfection of man: the possession of the highest, intellectual faculties; the possession of such notions which lead to true metaphysical opinions as regards God. With this perfection man has obtained his final object; it gives him true human perfection; it remains to him alone; it gives him immortality, and on its account he is called man.</p>
<footer class=source><cite>Guide for the Perplexed</cite>, 3:54, <a href="http://www.amazon.com/gp/product/1619492385">Friedlander translation</a></footer></blockquote>

Rambam is often understood to mean that eventually we will "outgrow" the need for animal sacrifice. I don't think that's right; he clearly expects sacrifices to be restored in the days of Mashiach. But he does say that the /ma'aseh hamitzvah/ (in Rav Soloveitchik's term) is only for imperfect human beings; if man could be a perfect philosopher robot, he would not need them at all. But no human being is at that level. Even a true philosopher has to bring קרבנות!

We only get beyond the need for סימנים when we are no longer bound to physical bodies:

{:he}
>העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה...אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.
--ברכות יז,א

In a certain sense, ה׳ is אבינו שבשמים, and the universe is the ultimate dad joke.