פרשת ויגש is a pretty short parasha for Bereshit (tied with תולדות for second-shortest), with 106 psukim. It sets up the transition to ספר שמות, and is really about how the children of Yaakov become the nation of בני ישראל. <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/File:Bourgeois_Joseph_recognized_by_his_brothers.jpg"><img src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/0/08/Bourgeois_Joseph_recognized_by_his_brothers.jpg" alt="Joseph is recognized by his brothers" /></a> <blockquote lang=he><p>וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃</p> <footer class=source>בראשית מד:יח</footer></blockquote> Mitch Wolf (who is a בעל קורא <i lang=fr>par excellence</i>) liked to point out that the טעמים that start this parasha set up the plot as well. The first notes are קַדְמָ֨א אַזְלָא֜ רְבִ֗יע, which literally means "the fourth one went forward and came". Yehudah, the fourth tribe, was the one who stepped up to confront Yosef. And this confrontation is so powerful because it reverberates throughout Jewish history. The leadership of Israel through תנ״ך went back and forth between Yosef (for example, יהושע) and Yehudah (for example, דוד). A lot has been written about the meaning and symbolism of each of them as archetypes of leadership, and the dialectic between them; even the kabbalistic contrast between יסוד and מלכות represents this dialectic. I don't want to go into that today (Professor Nechama Price gave a shiur on this at the shul about 2 years ago) but I want to look a bit at how it went wrong. The idea of a dialectic is to arrive at a synthesis that puts the best of the two competing ideas together, but the Jews never got that message. The kingdom of Israel after three generations split into two, with the southern kingdom going with רחבעם, descended from יהודה, and the northern kingdom joining ירבעם, descended from יוסף. The split actually goes back further than that; even under the first king, שאול, there was a perceived difference: <blockquote lang=he><p><b>ו</b> ותצלח רוח אלקים על שאול בשמעו (כשמעו) את הדברים האלה; ויחר אפו מאד׃ <b>ז</b> ויקח צמד בקר וינתחהו וישלח בכל גבול ישראל ביד המלאכים לאמר אשר איננו יצא אחרי שאול ואחר שמואל כה יעשה לבקרו; ויפל פחד ה׳ על העם <em>ויצאו כאיש אחד</em>׃ <b>ח</b> ויפקדם בבזק; <em>ויהיו בני ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף</em>׃</p> <footer class=source>שמואל א פרק יא</footer></blockquote> But that is too depressing, so I am going to focus on the positive side, looking at the haftorah. Much of this is from <a href="http://www.vbm-torah.org/archive/haftara/11vayigash.htm">Rav Moshe Lichtenstein's shiur on vbm-torah.org</a>. The haftorah is taken from the second half of יחזקאל פרק לז. The first half of the perek is the parable of the valley of the dry bones, that we read on Shabbat Chol Ha-Mo'ed of Pesach: <blockquote lang=he><p><b>א</b> היתה עלי יד ה׳ ויוצאני ברוח ה׳ ויניחני בתוך הבקעה; והיא מלאה עצמות׃ ... <b>יב</b> לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר א־דני ה׳ הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי; והבאתי אתכם אל אדמת ישראל׃ <b>יג</b> וידעתם כי אני ה׳; בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי׃ <b>יד</b> ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם; וידעתם כי אני ה׳ דברתי ועשיתי נאם ה׳׃</p> <footer class=source>יחזקאל פרק לז</footer></blockquote> Our haftorah is not so much a vision of a symbol, but a physical enactment of a symbol: <blockquote lang=he><p><b>טו</b> ויהי דבר ה׳ אלי לאמר׃ <b>טז</b> ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל חברו; ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו׃ <b>יז</b> וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד; והיו לאחדים בידך׃ <b>יח</b> וכאשר יאמרו אליך בני עמך לאמר; הלוא תגיד לנו מה אלה לך׃ <b>יט</b> דבר אלהם כה אמר א־דני ה׳ הנה אני לקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חברו; ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי׃ <b>כ</b> והיו העצים אשר תכתב עליהם בידך לעיניהם׃ <b>כא</b> ודבר אליהם כה אמר א־דני ה׳ הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם; וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם׃ <b>כב</b> ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך; ולא יהיה (יהיו) עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד׃ <b>כג</b> ולא יטמאו עוד בגלוליהם ובשקוציהם ובכל פשעיהם; והושעתי אתם מכל מושבתיהם אשר חטאו בהם וטהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים׃ <b>כד</b> ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכלם; ובמשפטי ילכו וחקותי ישמרו ועשו אותם׃ <b>כה</b> וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם; וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא להם לעולם׃ <b>כו</b> וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם; ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם׃ <b>כז</b> והיה משכני עליהם והייתי להם לאלקים; והמה יהיו לי לעם׃ <b>כח</b> וידעו הגוים כי אני ה׳ מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם׃</p> <footer class=source>יחזקאל פרק לז</footer></blockquote> It is part two of יחזקאל's consolation. The dry bones coming to life represent the rebirth of individuals as members of the Jewish community. This is a vision of the rebirth of the nation as a whole, and the final reunion of the divided kingdom. Rav Lichtenstein points out one difficulty in the perek: what does it mean that they will ask יחזקאל,‎ הלוא תגיד לנו מה אלה לך? Isn't that obvious? Of all the symbology in all of תנ״ך, this has got to be the easiest one. He answers that the people are not asking 'what do the sticks mean?" but "what's the point of that meaning?"--why should we (the people of the recently-exiled Judah) want to reunite with the long-lost ten tribes? They were exiled more than a century before, and had been a separate country (often at war with them) for 2 centuries before. יחזקאל's message is that <em>all</em> Jews are part of the Jewish people: ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות. There are two promises here: first, they will be one people and then it will be possible for them to be one country, one political entity. And the meaning of that depends on how we read the sign that יחזקאל creates: <blockquote lang=he><p>שני האחדים יהיו בידך לאחד סימן למלכות ישראל שתהיה אחת ואדוני אבי ז״ל פירש אמר לו שיקרב שני העצים ויתחברו יחד ויעשו עץ אחד במעשה נס.</p> <footer class=source>רד״ק, יחזקאל לז:יז, ד״ה יהיו לאחדים בידך</footer></blockquote> To Rabbi Yosef Kimchi, the unity is miraculous and fuses them together; the old fissures will disappear and everything will be instantly perfect. The two pieces of wood lose their individual identity to become a uniform whole. It is an eschatological vision similar to that of ישעיה, as we've discussed <a href="/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA+%D7%9B%D7%99+%D7%AA%D7%91%D7%90+%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%B4%D7%93/">before</a>. But Rabbi David Kimchi thinks יחזקאל has a different model: <blockquote lang=he><p>אחר שתקח שני עצים ותכתוב בכל אחד שם בפני עצמו שהוא סי׳ למלכות ישראל שנחלקה אחר כך תקרב אותם אחד אל אחד והיו בידך שניהם יחד כאילו הם עץ אחד.</p> <footer class=source>רד״ק, יחזקאל לז:יז, ד״ה לך לעץ אחד</footer></blockquote> And that seems to be consistent with the grammar; the end result is to be והיו לאחדים בידך, "they shall be united" rather than והיה לאחד, "it shall be one". There are two aspects of this: first, יחזקאל himself that is putting the pieces together. There is no miracle here. It is by (divinely inspired) human effort that the Jews can get back together. After that, כרתי להם ברית שלום. Second, the pieces remain distinct. Each individual has something to add to the constructed whole. I think that this is a very powerful message about what "unity" really means and what we should strive for as an עם אחד בארץ.