ו ויהי בבואם בשוב דוד מהכות את הפלשתי ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחלות לקראת שאול המלך בתפים בשמחה ובשלשים׃
ז ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן: הכה שאול באלפו ודוד ברבבתיו׃
ח ויחר לשאול מאד וירע בעיניו הדבר הזה ויאמר נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים; ועוד לו אך המלוכה׃
ט ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה׃
שמואל א פרק יח
See Rabbi Shulman’s shiur on Good Songs & Bad Songs.
Before we look at why this made Saul so jealous, there’s something fundamentally wrong with the women’s song. There’s something missing, something that needs to part of every שירה. The wording ותצאנה הנשים…והמחלות…בתפים brings to mind an earlier שירה:
כ ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה; ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת׃
כא ותען להם מרים: שירו לה׳ כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים׃
שמות פרק טו
שירה that is not a celebration of ה׳'s glory is יהורא, boasting. As the gemara says:
אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא -
חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת
ממנו….
מדבורה, דכתיב (שופטים ה:ז) חָדְּלו פְּרָזֹון בְּיִשְּרָאֵל חָדֵלו עַד
שַקַמְּתִי דְּבֹורָה שַקַמְּתִי אֵם בְּיִשְּרָאֵל וגו׳ וכתיב (שופטים
ה:יב) עורִי עורִי דְּבֹורָה עורִי עורִי דַבְּרִי שִיר וגו׳.
פסחים סו, ב
And actions have consequences: in Devora’s case, the loss of her נבואה; for שמשון, near death by thirst:
טז ויאמר שמשון בלחי החמור חמור חמרתים; בלחי החמור הכיתי אלף איש׃
יז ויהי ככלתו לדבר וישלך הלחי מידו; ויקרא למקום ההוא רמת לחי׃
יח ויצמא מאד ויקרא אל ה׳ ויאמר אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדלה הזאת; ועתה אמות בצמא ונפלתי ביד הערלים׃
יט ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי ויצאו ממנו מים וישת ותשב רוחו ויחי; על כן קרא שמה עין הקורא אשר בלחי עד היום הזה׃
שופטים פרק טו
And here, ותצלח רוח אלקים רעה אל שאול. The women did not mean to insult Saul; when David came on his victory parade, they went out לקראת שאול המלך. דוד ברבבתיו was their way of praising Saul for his excellent choice in generals. מלבי״ם in fact reads באלפו, ברבבתיו as “with his thousands or myriads”: Saul’s army was smaller thus his victory that much greater. But Saul heard something much more sinister, and David apparently did not object. His entire purpose (as we have seen) for the way he killed Goliath was to make it apparent that (שמואל א יז:מה) אנכי בא אליך בשם ה׳ צבאות. But he evidently failed; the people saw David as the victor, not ה׳.
י ויהי ממחרת ותצלח רוח אלהים רעה אל שאול ויתנבא בתוך הבית ודוד מנגן בידו כיום ביום; והחנית ביד שאול׃
יא ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדוד ובקיר; ויסב דוד מפניו פעמים׃
יב וירא שאול מלפני דוד: כי היה ה׳ עמו ומעם שאול סר׃
יג ויסרהו שאול מעמו וישמהו לו שר אלף; ויצא ויבא לפני העם׃
שמואל א פרק יח
Missing the Point
As Henry Biberfeld points out, Saul was an experienced warrior. He shouldn’t have missed. Not twice. This hit Saul harder than David’s killing Goliath, that David’s victory came from ה׳. And his response was not to start supporting David, but to decide that if he, Saul, himself could not kill David, he would have to arrange for his death another way.
יד ויהי דוד לכל דרכו משכיל; וה׳ עמו׃
טו וירא שאול אשר הוא משכיל מאד; ויגר מפניו׃
טז וכל ישראל ויהודה אהב את דוד: כי הוא יוצא ובא לפניהם׃
Coming and Going
Being the one who is יוצא ובא לפניהם is the very definition of a Jewish leader
טו וידבר משה אל ה׳ לאמר׃
טז יפקד ה׳ אלקי הרוחת לכל בשר איש על העדה׃
יז אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם; ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רעה׃
במדבר פרק כז
לא כדרך מלכי האמות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר (במדבר כא:לד) אל תירא אתו כי בידך נתתי אתו. וכדרך שעשה יהושע, שנאמר (יהושע ה:יג) וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו׳. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א יח:טז) כי הוא יוצא ובא לפניהם; יוצא בראש ונכנס בראש:
רש״י שם, ד״ה אשר יצא לפניהם
So Saul’s strategy backfires; instead of dying in battle David shows himself to be more kingly than the king. This also foreshadows another incident when a different king sent his general out to lead the battle, hoping he would die:
א ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלאכים וישלח דוד את יואב ואת עבדיו עמו ואת כל ישראל וישחתו את בני עמון ויצרו על רבה; ודוד יושב בירושלם׃
שמואל ב פרק יא