The perakim I want to look at now are also attributed to בני קרח, but they are much happier. They are about the אחרית הימים, the "end of days" but not the violence that we call מלחמת גוג ומגוג, but to the time after. It is a common theme in תנ״ך: {:he} >והיה ה׳ למלך על כל הארץ; ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד׃ --זכריה יד:ט תהילים פרק מו starts with a כותרת: {:he} >למנצח לבני קרח על עֲלָמוֹת שיר׃ --תהילים מו:א עֲלָמוֹת is the name of a musical instrument: {:he} >על עלמות: שם של כלי שיר בדברי הימים. --רש״י, תהילים מו:א {:he} >יט והמשררים הימן אסף ואיתן במצלתים נחשת להשמיע׃ כ וזכריה ועזיאל ושמירמות ויחיאל ועני ואליאב ומעשיהו ובניהו בנבלים על עלמות׃ --דברי הימים א פרק טו But we have seen the term used to describe how ה׳ runs the world: {:he} > כי זה אלקים אלקינו עולם ועד; הוא ינהגנו על־מות׃ --תהילים מח:טו {:he} >עלמות: כמו עולמית, כי הוא עומד עולם ועד, הוא יהיה מנהג לעולם... > ורבי משה אמר: שהוא מגזרת עֶלֶם ינהגנו תמיד, כמנהג הנערות והטעם כאשר נהגנו בימי נעורינו. > ויש אומרים: מגזרת ונעלם דבר, במנהג טוב נעלם מהנבראים. --אבן עזרא, תהילים מח:טו And that is implied here as well: ה׳ is running things, behind the scenes. {:he} >ב אלקים לנו מחסה ועז; עזרה בצרות נמצא מאד׃ ג על כן לא נירא בהמיר ארץ; ובמוט הרים בלב ימים׃ ד יהמו יחמרו מימיו; ירעשו הרים בגאותו סלה׃ --תהילים פרק מו This is the opposite of the perek we looked at [last time](/Propaganda Piece), where the psalmist lamented the fact that ה׳ was *not* present, and all he could hear was "deep calling to deep": {:he .lines} >ח תהום אל תהום קורא לקול צנוריך; כל משבריך וגליך עלי עברו׃... י אומרה לא־ל סלעי למה שכחתני; למה קדר אלך בלחץ אויב׃ --תהילים פרק מב But here, even as the deeps and the mountains roar, he knows that ה׳ is present. And more than present: נמצא מאד. And the rushing water, instead of being a symbol of chaos, becomes a symbol of ה׳'s providence over the world. {:he} >ה נהר פלגיו ישמחו עיר אלקים; קדש משכני עליון׃ ו אלקים בקרבה בל תמוט; יעזרה אלקים לפנות בקר׃ ז המו גוים מטו ממלכות; נתן בקולו תמוג ארץ׃ ח ה׳ צבאו־ת עמנו; משגב לנו אלהי יעקב סלה׃ --תהילים פרק מו The river coming from עיר אלקים brings us back to גן עדן: {:he} >נהר: גן עדן. --רש"י, תהילים מו:ה {:he} > ונהר יצא מעדן להשקות את הגן; ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים׃ --בראשית ב:י And in the אחרית הימים, Jerusalem will be that גן עדן, with a נהר יצא מעדן to support the rest of the world: {:he} >ח והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון; בקיץ ובחרף יהיה׃ ט והיה ה׳ למלך על כל הארץ; ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד׃ --זכריה פרק יד {:he} >א וישבני אל פתח הבית והנה מים יצאים מתחת מפתן הבית קדימה כי פני הבית קדים; והמים ירדים מתחת מכתף הבית הימנית מנגב למזבח׃...ח ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה וירדו על הערבה; ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים׃ ט והיה כל נפש חיה אשר ישרץ אל כל אשר יבוא שם נחלים יחיה והיה הדגה רבה מאד; כי באו שמה המים האלה וירפאו וחי כל אשר יבוא שמה הנחל׃ י והיה עמדו עליו דוגים מעין גדי ועד עין עגלים משטוח לחרמים יהיו; למינה תהיה דגתם כדגת הים הגדול רבה מאד׃ --יחזקאל פרק מז And this vision is not of a final war, but a final peace: מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ. {:he} >ט לכו חזו מפעלות ה׳ אשר שָׂם שַׁמּוֹת בארץ׃ י משבית מלחמות עד קצה הארץ; קשת ישבר וקצץ חנית; עגלות ישרף באש׃ יא הרפו ודעו כי אנכי אלקים; ארום בגוים ארום בארץ׃ יב ה׳ צבאו־ת עמנו; משגב לנו אלקי יעקב סלה׃ --תהילים פרק מו ---- The next perek is familiar, since we say it on Rosh Hashanah (in fact we repeat it seven time right before shofar blowing). {:he} >א למנצח לבני קרח מזמור׃ ב כל העמים תקעו כף; הריעו לאלקים בקול רנה׃ ג כי ה׳ עליון נורא; מלך גדול על כל הארץ׃ --תהילים פרק מז This is also a theme that recurs in תנ״ך, the "great shofar" that marks the final reign of הקב״ה: {:he} >והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים; והשתחוו לה׳ בהר הקדש בירושל͏ם׃ --ישעיהו כז:יג The shofar marks the crowning of the king: {:he} >לט ויקח צדוק הכהן את קרן השמן מן האהל וימשח את שלמה; ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם יחי המלך שלמה׃ מ ויעלו כל העם אחריו והעם מחללים בחללים ושמחים שמחה גדולה; ותבקע הארץ בקולם׃ --מלכים א פרק א And then all the nations will acknowledge ה׳'s rule: {:he} >ד ידבר עמים תחתינו; ולאמים תחת רגלינו׃ ה יבחר לנו את נחלתנו; את גאון יעקב אשר אהב סלה׃ --תהילים פרק מז But ידבר עמים תחתינו doesn't mean that the Jews will *rule* the world; it means that we will be an example. יַדְבֵּר means "to lead": {:he} >ידבר עמים: ועם זה ינהיג גם את אומות העולם. --ספורנו, תהילים מז:ד {:he} >ויקחו האנשים את המנחה הזאת *ומשנה כסף לקחו בידם ואת בנימן*; ויקמו וירדו מצרים ויעמדו לפני יוסף׃ --בראשית מג:טו {:he} >וּנְסִיבוּ גֻבְרַיָּא יָת תִּקְרֻבְתָּא הָדָא וְעַל חַד תְּרֵין כַּסְפָּא *נְסִיבוּ* בִידֵיהוֹן *וּדְבָרוּ יָת בִּנְיָמִן* וְקָמוּ וּנְחָתוּ לְמִצְרַיִם וְקָמוּ קֳדָם יוֹסֵף׃ --תרגום אונקלוס, בראשית מג:טו {:he} >ואת בנימין: מתרגמינן ”ודברו ית בנימין“, לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שוה בלשון ארמי; בדבר הנקח ביד מתרגמינן ”ונסיב“, ודבר הנקח בהנהגת דברים, מתרגמינן ”ודבר“. --רש״י, בראשית מג:טו So תחת רגלינו doesn't mean "under our feet" but "via our path, our example". {:he} >תחתינו: באמצעות ממשלתנו, כי נודעים ונודה אותם דרך האמת, כאמרו (ישעיהו סא:ו) וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה׳ תִּקָּרֵאוּ. > תחת רגלינו: שנשפוט אותם במישור ואין להם שום הזק בזה. --ספורנו, תהילים מז:ד And ה׳ will allow us to live in our land, יבחר לנו את נחלתנו, with the בית המקדש, called גאון יעקב. {:he} >אשר אהב: המקום הזה אהבו הא־ל, והוא ירושלים. --רד"ק, תהילים מז:ה The second half of the perek could be read as a continuation of the first; עלה אלקים בתרועה about the שופר גדול. {:he} >ו עלה אלקים בתרועה; ה׳ בקול שופר׃ ז זמרו אלקים זמרו; זמרו למלכנו זמרו׃ ח כי מלך כל הארץ אלקים זמרו משכיל׃ --תהילים פרק מז But the midrash notes that there is a change in ה׳'s name; שם הויה is the name of מדת הרחמים. This half of the perek describes our annual "pre-enactment" of ה׳'s מלכות every year: {:he} >רבי יהודה ברבי נחמן פתח: עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר. בשעה שהקדוש ברוך הוא יושב ועולה על כסא דין, בדין הוא עולה, מאי טעם, עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה. ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקדוש ברוך הוא, עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים, דכתיב: ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים, אימתי בחדש השביעי. --ויקרא רבה כט:ג {:he} >ט מלך אלקים על גוים; אלקים ישב על כסא קדשו׃ י נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם; כי לאלקים מגני ארץ מאד נעלה׃ --תהילים פרק מז We say about Rosh Hashana, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. In this perek, בני קרח emphasize that it is צדקה that moves ה׳ from כסא הדין to כסא רחמים. It is נדיבי עמים who are the מגני ארץ, who truly elevate ה׳. {:he} >כי לאלקים מגני ארץ: ובחר באלה הנדיבים כי הם מגיני ארץ להגין על זולתם בגמילות חסדים ובלכתם בדדכי אלקיהם. ובזה ”מאד נעלה“, שהמציא עם דומים לו בעיון וכמעשם משאר בני אדם. --ספורנו, תהילים מז:י ---- The next perek can also be read as a description of future redemption, or the annual forgiveness of the יומים נוראים. {:he} >א למנצח לבני קרח מזמור׃ ב רצית ה׳ ארצך; שבת שְׁבִית יעקב׃ ג נשאת עון עמך; כסית כל חטאתם סלה׃ --תהילים פרק פה The proof of ה׳'s forgiveness, נשאת עון עמך, is רצית ה׳ ארצך: when we do ה׳'s will, the land is productive. That is why יום הדין is at the start of the rainy season. It is the only time that the Torah mentions ראש השנה: {:he} >יא והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת; למטר השמים תשתה מים׃ יב ארץ אשר ה׳ אלקיך דרש אתה; תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה׃ --דברים פרק יא So the psalmist prays that this will happen every year: {:he} >ד אספת כל עברתך; השיבות מחרון אפך׃ ה שובנו אלקי ישענו; והפר כעסך עמנו׃ ו הלעולם תאנף בנו; תמשך אפך לדר ודר׃ ז הלא אתה תשוב תחינו; ועמך ישמחו בך׃ ח הראנו ה׳ חסדך; וישעך תתן לנו׃ --תהילים פרק פה And then the {:it}/volta/: what can we do make this happen? ה׳ has already told us: {:he} >ט אשמעה מה ידבר הא־ל ה׳; כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו; ואל ישובו לכסלה׃ י אך קרוב ליראיו ישעו; לשכן כבוד בארצנו׃ --תהילים פרק פה This leads into one of my favorite aggadot: {:he} >יא חסד ואמת נפגשו; צדק ושלום נשקו׃ יב אמת מארץ תצמח; וצדק משמים נשקף׃ --תהילים פרק פה {:he} >אמר רבי סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כתים כתים, וחבורות חבורות. מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא. הדא הוא דכתיב: חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חסד אומר יברא, שהוא גומל חסדים. ואמת אומר אל יברא, שכלו שקרים. צדק אומר יברא, שהוא עושה צדקות. שלום אומר אל יברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח:יב): וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים מה אתה מבזה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה שלך? [אמר הקדוש ברוך הוא:] תעלה אמת מן הארץ! הדא הוא דכתיב: אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח. --בראשית רבה ח:ה {:he} >והכוונה כך הוא, דאמת אמר אל יברא מפני השקרים, ר״ל מפני שהאמת צולל בין אלפים מבוכות וספקות ואי אפשר לבני אדם לקלוע בשכלם אל נקודת האמת. מה עשה הקב״ה? השליך אמת ארצה, ר״ל שמסר האמת לשרי התורה והחכמה למטה בארץ; כפי שיסכימו הם כן יקום. שנאמר אמת מארץ תצמח, ומשנתן הקב״ה התורה לישראל צוה בעצמו שאם יולד איזה ספק בתורה יקום פסק הלכה שבין החכמים החולקים דוקא כפי שיבינו שרי התורה ולא זולתם...על כן כשיצא הבת קול ואמר הלכה כר״א, עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר ”לא בשמים היא“! ר״ל שכבר יצא הפסק דין מיד הדיין. על כן אין אנו משגיחין בב״ק ולא בשום נברא בעולם במה שנוגע בעניני הדת רק כפי הסכמת חכמי התורה, למטה בארץ. --הגר״א, קול אליהו רכו If we, on earth, can act in a way that is אמת, that will result in צדק and ה׳ will reward us with prosperity: {:he} >יג גם ה׳ יתן הטוב; וארצנו תתן יבולה׃ יד צדק לפניו יהלך; וישם לדרך פעמיו׃ --תהילים פרק פה ---- The next perek is similar to תהילים פרק מח, a paean to Jerusalem. This one is shorter, and doesn't have the aspect of rebuke that פרק מח does. {:he} >א לבני קרח מזמור שיר; יסודתו בהררי קדש׃ ב אהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב׃ ג נכבדות מדבר בך עיר האלקים סלה׃ --תהילים פרק פז {:he} >יסודתו בהררי קדש. יסודת מזמור זה על הר ציון וירושלים יסדו המשורר. --רש״י, תהילים פז:א {:he} >אמר הקב"ה אני מחבב שערי כנסיות ובתי מדרשות ולמי אני מחבב מן הכל לציון שהוא פלטין שלי. --מדרש תהילים פז:ב {:he} >רבי חנינא בר אידי אמר: למה אומרים ישראל את השם במקדש בפירוש ובמדינה בכנויו?...שנאמר נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ. ואן איתמר? בקרייתיה, שנאמר עִיר הָאֱלֹקִים סֶלָה. --מדרש תהילים פז:ג There are great people among the nations, but *everyone* in Jerusalem is great. {:he} >ד אזכיר רהב ובבל לידעי; הנה פלשת וצר עם כוש; זה ילד שם׃ ה ולציון יאמר איש ואיש ילד בה; והוא יכוננה עליון׃ ו ה׳ יספר בכתוב עמים; זה ילד שם סלה׃ --תהילים פרק פז [In תנ״ך, רהב is a poetic term for Egypt.] This becomes a sort of self-affirmation. After all the negative תהילים, we need the reassurance that we, individually matter: ה׳ יספר בכתוב עמים; זה ילד שם. >I'm good enough, I'm smart enough, and doggone it, people like me. --Al Franken as [Stuart Smalley](https://en.wikipedia.org/wiki/Stuart_Smalley) >By definition, self-affirmations are empowering, positive statements that assert one’s own value or worth. Individuals may recite these mantras either out loud or silently to boost confidence, maintain self-integrity, reduce negative self-talk, and soothe anxiety during challenging situations. --Lisa A. Koosis, [_The Science of Affirmations: The Brain’s Response to Positive Thinking_](https://www.mentalhelp.net/blogs/the-science-of-affirmations/) But the message of the perek is about ה׳, not human beings. All of our existence, fundamentally, is a מזמור to our ultimate Source. {:he} > ושרים כחללים כל מעיני בך׃ --תהילים פז:ז And that is what ספר תהילים is all about.