א ויבאו הזפים אל שאול הגבעתה לאמר: הלוא דוד מסתתר בגבעת החכילה על פני הישימן׃
ב ויקם שאול וירד אל מדבר זיף ואתו שלשת אלפים איש בחורי ישראל לבקש את דוד במדבר זיף׃
ג ויחן שאול בגבעת החכילה אשר על פני הישימן על הדרך; ודוד ישב במדבר וירא כי בא שאול אחריו המדברה׃
ד וישלח דוד מרגלים; וידע כי בא שאול אל נכון׃
ה ויקם דוד ויבא אל המקום אשר חנה שם שאול וירא דוד את המקום אשר שכב שם שאול ואבנר בן נר שר צבאו; ושאול שכב במעגל והעם חנים סביבתו׃
ו ויען דוד ויאמר אל אחימלך החתי ואל אבישי בן צרויה אחי יואב לאמר מי ירד אתי אל שאול אל המחנה; ויאמר אבישי אני ארד עמך׃
ז ויבא דוד ואבישי אל העם לילה והנה שאול שכב ישן במעגל וחניתו מעוכה בארץ מראשתו; ואבנר והעם שכבים סביבתו׃
ח ויאמר אבישי אל דוד סגר אלקים היום את אויבך בידך; ועתה אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו׃
ט ויאמר דוד אל אבישי אל תשחיתהו; כי מי שלח ידו במשיח ה׳ ונקה׃
י ויאמר דוד חי ה׳ כי אם ה׳ יגפנו; או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה׃
יא חלילה לי מה׳ משלח ידי במשיח ה׳; ועתה קח נא את החנית אשר מראשתו ואת צפחת המים ונלכה לנו׃
יב ויקח דוד את החנית ואת צפחת המים מראשתי שאול וילכו להם; ואין ראה ואין יודע ואין מקיץ כי כלם ישנים כי תרדמת ה׳ נפלה עליהם׃
יומו יבוא
Rabbi Gil Student brings the Kuzari which uses David’s comment about יומו יבוא ומת as the starting point to discuss the concept of predestination:
R. Sa’adiah Gaon (Emunos Ve-Dei’os 6:6) explains the widely accepted view among Medieval philosophers that a person’s lifespan is predetermined at birth but can vary for various reasons. Specifically, God will extend one’s life as a reward and shorten it as a punishment. Sometimes, someone righteous dies at a relatively young age that was actually later than he would have otherwise lived; his predetermined lifespan was actually extended. And someone wicked may die at a relatively old age that is younger than he would have otherwise lived.
יטאָמַר הַכּוּזָרִי:…וַאֲנִי סָבוּר שֶׁאֵין לְךָ מָנוֹס מֵחֲקֹר בִּשְׁאֵלַת הַגְּזֵרָה וְהַבְּחִירָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִשְּׁאֵלוֹת הַחָכְמָה, אֱמֹר דַּעְתְּךָ בָהּ.
כאָמַר הֶחָבֵר:…וְעַתָּה אָשׁוּב אֵלָיו וְאֹמַר כִּי דָוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם הֵבִיא שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים בְּסִבּוֹת הַמָּוֶת, וְאָמַר: ”כִּי אִם-ה׳ יִגָּפֶנּוּ“, וְהִיא הַסִּבָּה הָאֱלֹקִית; ”אוֹ יוֹמוֹ יָבֹא וָמֵת“, וְהִיא הַסִּבָּה הַטִּבְעִית; ”אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה“, וְהִיא הַסִּבָּה הַמִּקְרִית. וְהִנִּיחַ הַחֵלֶק הָרְבִיעִי רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמִּבְחָרִי, כִּי אֵין אָדָם שֶׁיֵשׁ לוֹ דַעַת בּוֹחֵר בַּמָּוֶת…
The irony of the Kuzari’s analysis (which he does go into) is that in fact, Saul does die by the fourth type, unmentioned by David: he commits suicide rather than be taken captive.
The Rashbash expands this to explain the idea of predestination and the judgment that we face on Rosh Hashana:
שאלת: הניסה בימי דבר ממקום למקום אם תועיל לאדם או לא, שאם נכתב בראש השנה למיתה מה תועילנו הניסה, ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה.
תשובה: כל אדם יש לו קץ קצוב מספר ימי חייו, ודבר זה כתוב בתורה: את מספר ימיך אמלא, שנוי בנביאים: הנני מוסיף על ימיך, משולש בכתובים: הודיעני ה׳ קצי וכו׳…וחכמי המחקר מודים בו ונותנים טעם בדבר, אם מפאת הגרמיים השמימיים אם מפאת ההרכבה, כל עומת שהלחות השרשי והחום הטבעי באופן הראוי יארכו שני האדם… והבטיחה התורה להוסיף בחיי האדם מצד השכר, וייעדה למעט מצד העונש…
על כן אני אומר לפי קוצר שכלי, מי שאין בידו עבירה מחייבת מיתה וקוצר ימים מהעקר נשאר על הקץ הקצוב מספר ימי חייו, ובראש השנה אינו נדון לא בחיים ולא במות, אבל נשאר על הקץ הקצוב ובתום קצו ימות אם אין לו מצוה מחייבת אריכות ימיו…ועל זה שלא נדון בראש השנה בחיים ובמות נאמר בתורה פן ימות במלחמה, שאם נכתב בראש השנה בחיים או במות אינו בחק האפשר אבל הוא בחק החיוב…
…ואשר לא נכנס ביום הדין בחיים ובמות נשאר בחק האפשר במיתת מגפה ובמיתת מלחמה ודומיהם או מיתה טבעית על ידי רוע הנהגה…
For most of us, our free will allows us to make bad decisions with negative consequences, even if ה׳ has not ordained it.
יג ויעבר דוד העבר ויעמד על ראש ההר מרחק רב המקום ביניהם׃
יד ויקרא דוד אל העם ואל אבנר בן נר לאמר הלוא תענה אבנר; ויען אבנר ויאמר מי אתה קראת אל המלך׃
טו ויאמר דוד אל אבנר הלוא איש אתה ומי כמוך בישראל ולמה לא שמרת אל אדניך המלך; כי בא אחד העם להשחית את המלך אדניך׃
טז לא טוב הדבר הזה אשר עשית חי ה׳ כי בני מות אתם אשר לא שמרתם על אדניכם על משיח ה׳; ועתה ראה אי חנית המלך ואת צפחת המים אשר מראשתו׃
אל תהי מפליג לכל דבר
We all know the midrash about how David asked ה׳ why He created spiders and wasps, and how those animals ended up saving David’s life. What is interesting is where that comes from. There’s no “authoritative” source for that midrash (in any of the Talmud or the standard midrashim). There’s a hint to the spider story in the Targum to תהילים נז:
א למנצח אל תשחת לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה׃
ב חנני אלקים חנני כי בך חסיה נפשי;
ובצל כנפיך אחסה עד יעבר הוות׃
ג אקרא לאלקים עליון; לא־ל גמר עלי׃
אֲצַלֵי קָדָם אֱלָ־הָא עִלָאָהּ תַקִיפָה דִי פַקֵיד לְעַכּוֹבִיתָא דְיִגְמַר בְּאִסְפְּלֵידָא עִזְלָא אַמְטוּלְתִי׃
But there is no mention of the wasp. The story as a whole is brought down in the Alphabet of Ben Sira.
אלפא-ביתא דבן סירא is an interesting source. It is a collection of epigrams and midrashim, probably composed in Gaonic times (between 700 and 1000 CE). The conceit is that it is written by the grandson of Jeremiah, the author of the apocryphal book of Ben Sira (to which the Alphabet is not actually related). It starts with 22 epigrams corresponding to the Hebrew alphabet (like א״לף: ”אל תתן דאגה בלבך, כי רבים הרגה הדאגה“; hence the name), then a series of aggadot written as questions and answers from Nebuchadnezzar to Ben Sira. Some of the stories are attested to elsewhere; most are unique to it and some are quite outlandish. It is most famous for being the most complete source for the legend of Lilith.
Many of the stories read as parodies of real midrashim, but it seems to be taken as a serious source, brought down in Eisenstein’s אוצר המדרשים and quoted in Artscroll’s Pirkei Avos Treasury. So I will quote the story (leaving out the parts that deal with David’s questions about insanity, which we have dealt with at length):
אמר לו: מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו צירעין
ועכביש שכפסידים ואין בהם הנאה ?
אמר לו : פעם אחת היה
דוד מלך ישראל עליו השלום יושב בגנו וראה צרעה אוכלת
עכביש…אמר דוד לפני הקדוש
בריך הוא : רבונו של עולם, מה הנאה באלו שבראת בעולמך?
צירעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש יארוג כל
השנה ולא ילבשנו
…
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
דוד! מלעיג אתה על הבריות! תבא שעה ותצטרך להן ותדע
למה נבראו!
וכשנחבא במערה מפני שאול המלך שלח הקדוש
ברוך הוא עכביש וארג על פי המערה וסגר אותו. בא שאול
וראה ארוג; אמר: בודאי לא נכנס אדם הנה, שאם נכנס היה
קורע הארוג לקרעים. והלך ולא נכנס לשם. וכשיצא דוד וראה
העכביש, נשקו ואמר לו: ברוך בוראך וברוך אתה! רבונו
של עולם! מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך שכל מעשיך נאים!
…
ובזמן
שמצא דור לשאול
שוכב בצהרים, והיה אבנר שוכב בפתח, ראשו בפתח אחד
ורגליו באחד, בא ונכנס מבין רגליו, והיו רגליו זקופות, ונטל
צפחת המים, וכשבא לצאת מבין רגליו פשט אבנר רגליו וכסהו
בהן, היו עליו כשני עמודים גדולים, ובקש רחמים מה׳ ואמר:
א־לי, א־לי, למה עזבתני?
באותה שעה עשה לו נס ושלח לו
צרעה, ונשכה רגלי אבנר, וזקפן, ויצא דוד ושבח להקדוש ברוך
הוא. ולא ראוי לבן אדם
להלעיג במעשה הא־ל!
Now, this is a nice aggadic tale, and is usually brought to illustrate the maxim from פרקי אבות, how we should never disdain any of ה׳'s creations:
הוא היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום.
But why a spider? Why a wasp? I would like to look at the way these animals specifically are mentioned in תנ״ך. The spider is mentioned only twice:
יג כֵּן אָרְחוֹת כָּל שֹׁכְחֵי אֵ־ל; וְתִקְוַת חָנֵף תֹּאבֵד׃
יד אֲשֶׁר יָקוֹט כִּסְלוֹ; וּבֵית עַכָּבִישׁ מִבְטַחוֹ׃
טו יִשָּׁעֵן עַל בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד; יַחֲזִיק בּוֹ וְלֹא יָקוּם׃
ד אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה; בָּטוֹחַ עַל תֹּהוּ וְדַבֶּר שָׁוְא הָרוֹ עָמָל וְהוֹלֵיד אָוֶן׃
ה בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ יֶאֱרֹגוּ; הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה׃
ו קוּרֵיהֶם לֹא יִהְיוּ לְבֶגֶד וְלֹא יִתְכַּסּוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם; מַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂי אָוֶן וּפֹעַל חָמָס בְּכַפֵּיהֶם׃
And the wasp is mentioned three times, but all in the same context, the Israelite invasion of the land of the Emorites:
כז את אימתי אשלח לפניך והמתי את כל העם אשר תבא בהם; ונתתי את כל איביך אליך ערף׃
כח ושלחתי את הצרעה לפניך; וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך׃
מין שרץ העוף, והיתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים
וגם את הצרעה ישלח ה׳ אלקיך בם; עד אבד הנשארים והנסתרים מפניך׃
ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמרי; לא בחרבך ולא בקשתך׃
What’s the symbolism of the spider and the wasp? The spider is used as a metaphor of the wicked, but not in the way we might imagine: one who spins a web to catch the righteous. Instead, the spider’s web is a metaphor for the success of the wicked: it looks like an ornate, well-built structure (וּבֵית עַכָּבִישׁ מִבְטַחוֹ) or a protective garment (וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ יֶאֱרֹגוּ) but it is truly flimsy and easily destroyed (יִשָּׁעֵן עַל בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד and קוּרֵיהֶם לֹא יִהְיוּ לְבֶגֶד). It is an approach to the problem of רשע וטוב לו; their success is only apparent and only temporary.
The wasp is ה׳'s tool in the conquest of ארץ ישראל. Here the problem is not the success of the wicked but the success of the righteous. It is too easy to see the military victory as a result of the Israelite’s prowess, and ה׳ sends the צרעה to remind them that it is not really בחרבך ובקשתך.
The message of these two arthropods is that we have to have faith in ה׳ in both good times and bad. We saw this when we analyzed תהילים פרק כז, לדוד ה׳ אורי וישעי. That was the meaning of the doubled קוה אל ה׳; חזק ויאמץ לבך; וקוה אל ה׳. And the two aspects reflect the two different stories of David sparing Saul’s life.
In the first, in פרק כד, David is on the run. He is hiding from Saul, who has tracked him down in the wilderness and now David is trapped in a cave, surrounded by Saul’s men. It is only ה׳'s providence, symbolized in the midrash by the spider, that keeps Saul from killing him and gives him the opportunity to turn the tables.
In the second, in our פרק, David is the one tracking down Saul. He goes into Saul’s camp and has them at his mercy. But he still needs ה׳'s providence to survive, symbolized in the midrash by the wasp, and in the text explicitly as תרדמת ה׳.
אל תשחת
With that, let’s look at the perek תהילים that חז״ל associate with our incident. It’s another אל תשחת-מכתם, a plea that David not be forced to kill:
א למנצח אל תשחת לדוד מכתם׃
ב האמנם אלם צדק תדברון; מישרים תשפטו בני אדם׃
ג אף בלב עולת תפעלון; בארץ חמס ידיכם תפלסון׃
ד זרו רשעים מרחם; תעו מבטן דברי כזב׃
ה חמת למו כדמות חמת נחש; כמו פתן חרש יאטם אזנו׃
ו אשר לא ישמע לקול מלחשים; חובר חברים מחכם׃
ז אלקים הרס שנימו בפימו; מלתעות כפירים נתץ ה׳׃
ח ימאסו כמו מים יתהלכו למו;
ידרך חצו כמו יתמללו׃
ט כמו שבלול תמס יהלך; נפל אשת בל חזו שמש׃
י בטרם יבינו סירתכם אטד; כמו חי כמו חרון ישערנו׃
יא ישמח צדיק כי חזה נקם; פעמיו ירחץ בדם הרשע׃
יב ויאמר אדם אך פרי לצדיק; אך יש אלקים שפטים בארץ׃
The Midrash explains the connection:
כיון שהלך שאול [after David spared his life in the cave] אמרו לו גבוריו לשאול וכי בשביל שלא הרגך דוד במערה נעשה צדיק? כי יודע היה שאם היה שולח בך יד היינו נכנסין ומוציאין אותו משם ומחתכין אותו אבר אבר, ונתיירא. מיד שמע וקיבל מהם ורדף אחריו. מיד (שמואל א כו:ב) ויקם וילך אל מדבר זיף…
(שמואל א כו:ח-ט) ויאמר אבישי אל דוד סגר אלקים את אויבך. ויאמר אל תשחיתהו. הוי למנצח אל תשחת. (שם י) ויאמר דוד חי ה׳ כי ה׳ יגפנו. ולמה שני פעמים ה׳ אלא אמר לו חי ה׳ אל תהרגהו ואם תהרגהו חי ה׳ אני אהרוג אותך….
(שם יד) ויקרא דוד אל העם וגו׳ הלא תענה אבנר. אמר לו מה יש לך לענות. הרי אמרת על דבר המערה אילו היה עושה לך מאומה היינו נכנסין לשם ומחתכין אותו אבר אבר. או אימר בסירה הועדה. בחנית וצפחת מה יש לענות. הלא תענה אבנר. לא היה לו מה לענות נעשה אלם. לכך אמר להם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו. אמר להן בצדק רדפתם אחרי שאמרה תורה (דברים טז:כ) צדק צדק תרדוף. או צדק שפטתם שכן כתיב (ויקרא יט:טו) בצדק תשפוט עמיתך. יפה עשיתם? כך עושים מישרים תשפטו בני אדם? לכך אלם צדק תדברון.
I’m going to interpret this according to Hirsch, as an exhortation to the powerful to use their power for justice. It’s the message of the צרעה, that might does not win battles, ה׳ does, and so the might that ה׳ grants is meant to be used to fulfil His will.
Silence of the Lambs
Hirsch takes פסוק ב as a rhetorical question: האמנם אלם צדק? תדברון! ”Is it truly just to remain silent? You must speak out!“. If you remain silent in the face of evil then בלב עולת תפעלון, the evil comes to reality in your heart. Your פלס, ”weighing“, considering whether to act, results in חמס בארץ, and it will be ידיכם, your fault.
And there are no excuses. Even if זרו רשעים מרחם, the wicked are estranged from birth, you still must protest.
Snake Charming
And even if you know they will not listen, that they are like deaf snakes that cannot hear the snake charmer’s music. The metaphor of snake charming is familiar from the haftora for Tisha B’Av:
כי הנני משלח בכם נחשים צפענים אשר אין להם לחש; ונשכו אתכם נאם ה׳׃
Here, David exhorts the listener (Hirsch reads אלהים as an apostrophe, a direct address to those who have the power to judge): if the snakes will not listen, then break their teeth. You have that power. And that destruction, mixing the metaphor to include breaking the molars of lions, is נְתֹץ ה׳, the work of “the L-rd of loving-kindness” in Hirsch’s terms.
Sluggish
And, David continues, if you do exert your strength, it will have an effect. Translating ימאסו like Ibn Ezra and Radak, as a version of ימסו, the wicked will melt away like water and their weapons shatter. שבלול is translated as snail (Hirsch connects it to שביל, a path, meaning the trail of slime it leaves behind. Sounds more like a slug to me). The slime left behind makes it appear that it is melting away. It’s a nice image, the venoumous snake becoming the vulnerable slug.
אשת is a mole; נפל אשת is a stillborn mole that never even sees the light of day.
Thorny problems
סיר is a small thorn; אטד is a briar patch. Hirsch, assuming that this entire perek is addressed to the צדיק, interprets this to mean that even the slightest effort will help, even before bringing your full strength to bear. He read כמו חי כמו חרון as a hendiadys, “like wrath incarnate”.
And if the righteous act this way, then all mankind will see that יש אלהים [meaning judges] שפטים בארץ.