Kavanot: פרשת תצוה תשע״ז

Thoughts on Tanach and the Davening

Last week, Rabbi Shulman promised that if I talked about Star Trek, he would come to the shiur. So I’m going to talk about Star Trek, specifically red shirts.

In the original Star Trek series, uniforms were color coded: command officers wore gold, science and medical officers wore blue, and operations personnel wore red. In the opening of many episodes, the Enterprise would send a team to a new planet: Capitan Kirk in gold, Mister Spock in blue and some other man in a red shirt uniform. The “redshirt” would die dramatically before the first advertisement.

Redshirt is a term used by fans and staff of Star Trek to refer partially to the characters who wear red Starfleet uniforms, and mainly to refer to those characters who are expendable, and quite often killed, sometimes in great numbers, often security guards, or an engineer. They are the unlucky victims of attacks and sicknesses.

Memory Alpha, Redshirt

Judaism had its equivalent of the redshirt: the blueshirt:

אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן מאי דכתיב (משלי י) ”יראת ה׳ תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה“? ”יראת ה׳ תוסיף ימים“ זה מקדש ראשון שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא י״ח כהנים גדולים. ”ושנות רשעים תקצרנה“ זה מקדש שני שעמד ד׳ מאות ועשרים שנה ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם מ׳ שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה י״א ששמש ר׳ אלעזר בן חרסום. מכאן ואילך צא וחשוב כל אחד ואחד לא הוציא שנתו.

יומא ט,א

You saw the כהן גדול in uniform one year and you knew he wouldn’t be back. There were too many ways to die:

יז ואלו הן שבמיתה…טבול יום מחוסר בגדים ומחוסר כיפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים ופרועי ראש ושתויי יין ששמשו כולן במיתה….

יח ואלו חייבין עליהן מיתה זרק את הדם לפנים ולפני ולפנים הימנה בעוף מקטיר על גבי מזבח והמנסך שלשת לוגין מים ושלשת לוגין יין בחוץ הרי אלו חייבין מיתה

תוספתא מסכת זבחים (צוקרמאנדל) פרק יב

The first time we see this concept, that the כהן גדול has to get everything perfect in order that לא ימות is in our parasha, in the discussion of that blue shirt:

לא ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת׃ לב והיה פי ראשו בתוכו; שפה יהיה לפיו סביב מעשה ארג כפי תחרא יהיה לו לא יקרע׃ לג ועשית על שוליו רמני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב; ופעמני זהב בתוכם סביב׃ לד פעמן זהב ורמון פעמן זהב ורמון על שולי המעיל סביב׃ לה והיה על אהרן לשרת; ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה׳ ובצאתו ולא ימות׃

שמות פרק כח

Rashi interprets this with a דרש that לא ימות refers to all the eight בגדים:

ולא ימות: …הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה בידי שמים

רש״י, שמות כח:לה

Nonetheless, what is it about the מעיל that the law is placed here?

First, what is the מעיל? Nobody knows. There are lots of theories about what it looked like:


Meil in Hebrew. Some say that it had sleeves (Raavad, Kley HaMikdash 9:3; Rabbenu Meyuchas; Siddur Rav Saadia Gaon, p. 271; cf. Rashi on Exodus 29:4) while others maintain that it was sleeveless (Yad, Kley HaMikdash 9:3; Midrash HaGadol; cf. Josephus, Antiquities 3:7:4).

According to many, the meil was a closed robe that was slipped over the head (Rashi; Rashbam; Rabbenu MeYuchas). It was woven as a single garment without seams (Josephus, Wars 5:5:7), and had an opening parted along the chest and back for the head (Antiquities 3:7:4). Others say that it was a simple robe, open down the front (Saadia).

Others, however, maintained that it was open in front like a large sleeveless cape, and only closed at the neck (Ramban; Lekach Tov; see Avraham ben HaRambam).

According to another opinion, the meil was a long rectangular piece of cloth with a hole in the middle for the head, very much like a long tallith katan (Ralbag; Tifereth Yisrael, Kelelay Bigdey Kodesh). According to some, it hung in front and back (ibid.), while others maintain that it hung on both sides (Radbaz on Yad, Kley HaMikdash 9:3).

The meil came down to the priest’s feet (Josephus, Antiquities 3:7:4; Wars 5:5:7; Philo, De Vida Musa 2:118-121).

Aryeh Kaplan, The Living Torah, Exodus 28:31,

All we know is that it had a head-hole and a hem with “pomegranates” and bells.

And it was made of תכלת. What color was it? We think we know, but there’s a Rashi that really bothered me (quoting from the Tosefta, I believe):

ותכלת: צמר צבוע בדם חלזון, וצבעו ירוק.

רש״י, שמות כה:ד

ירוק!? Green? That is inconsistent even within Rashi:

פתיל תכלת: צבע התכלת דומה לצבע רקיע המשחיר לעת ערב.

רש״י, במדבר טו:מא

And certainly doesn’t fit with the famous Gemara on the תכלת of ציצית:

ר׳ מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר (שמות כד) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר

מנחות מג,ב

תכלת האמורה בתורה בכל מקום, הוא הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל; וזו היא דמות הרקיע, הנראית לעין בטוהרו של רקיע.

משנה תורה, הלכות ציצית פרק ב:א

And ירוק clearly means green:

[אתרוג] הירוק ככרתי, רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל.

סוכה לא,ב

הירוק ככרתי: משמע שמראהו כצבע שקורין ויר״ד בלע״ז וההיא דברכות משמע קצת שדומה לאירנד״א בלע״ז דתנן התם פ״ק (דף ט:) משיכיר בין תכלת לכרתי משמע דמעט משונין זה מזה ובמנחות פ׳ התכלת (דף מג:) אמרינן דתכלת דומה לים וים דומה לרקיע וזהו כעין צבע שקורין אירנד״א בלע״ז. אבל בירושלמי משמע שהוא צבע ויר״ד כעין עשבים דאההיא דבין תכלת לכרתי מסיים ליה תכלת דומה לים וים דומה לעשבים ועשבים לרקיע

תוספות, שם

Now, Rabbi Lamm claims that תכלת is the blue that we know, and the references to green are just part of the process:

In All probability, all these apparently incongruent descriptions are correct, each a different stage of changes the mucus undergoes.

Norman Lamm, Tekhelet: The Renaissance of a Mitzvah, p. 18, note 5

But, pace Rabbi Lamm, the ראשונים are not talking about the stages of making תכלת; they’re talking about the final color.

Trying to research this distracted me from looking at the מעיל, but it was fascinating and I hope you will forgive me.

I certainly believe תכלת means blue (specifically sky-blue):

אמר הקב״ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע…ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא

בבא מציעא סא,ב

The most direct demonstration of tekhelet's color, however, comes from its fraudulent counterpart, kela ilan. The Talmud states that it was absolutely impossible to outwardly distinguish between true tekhelet and the counterfeit dye obtained from a vegetable source. Kela ilan has been consistently identified as indigo…It should be noted that the blue dye obtained from Murex trunculus is molecularly equivalent to indigo.

Baruch Sterman, Tekhelet: The Renaissance of a Mitzvah, p. 66

But the idea that “blue” and “green” are separate colors is a pretty recent idea:

Until relatively recently in human history, “blue” didn’t exist, not in the way we think of it.

As the delightful Radiolab episode “Colors” describes, ancient languages didn’t have a word for blue—not Greek, not Chinese, not Japanese, not Hebrew. And without a word for the color, there is evidence that they may not have seen it at all.

He [philologist Lazarus Geiger] studied Icelandic sagas, the Koran, ancient Chinese stories, and an ancient Hebrew version of the Bible. Of Hindu Vedic hymns, he wrote: “These hymns, of more than ten thousand lines, are brimming with descriptions of the heavens. Scarcely any subject is evoked more frequently. The sun and reddening dawn’s play of color, day and night, cloud and lightning, the air and ether, all these are unfolded before us, again and again … but there is one thing no one would ever learn from these ancient songs … and that is that the sky is blue.”

There was no blue, not in the way that we know the color—it wasn’t distinguished from green or darker shades.

Geiger looked to see when “blue” started to appear in languages and found an odd pattern all over the world.

Every language first had a word for black and for white, or dark and light. The next word for a color to come into existence—in every language studied around the world—was red, the color of blood and wine.

After red, historically, yellow appears, and later, green (though in a couple of languages, yellow and green switch places). The last of these colors to appear in every language is blue.

The only ancient culture to develop a word for blue was the Egyptians—and as it happens, they were also the only culture that had a way to produce a blue dye.

Kevin Loria, No one could describe the color ‘blue’ until modern times

The Business Insider makes some obvious errors—I looked for the original research and it was “the Bible in ancient Hebrew”, not a “an ancient Hebrew version”, and there really isn’t any evidence that ancient peoples couldn’t see blue, or distinguish it from green. It’s just that without dyes—products with a consistent color—there was no reason to have different names. Color names are funny thing—we have different words for “pink” and “red” but not for “dark blue” and “light blue” (Russian does: Синий and голубой).

So ירוק in the Tosefta (and Rashi) was the color of the sea and sky, as well as the color of leeks:

הנה ברש״י (שמות כה:ד) כתב: ותכלת - צמר צבוע בדם חילזון וצבעו ירוק עכ״ל. (אין להוכיח שכוונתו לגוון הנקרא ירוק בימינו, שכן בראשונים אנו מוצאים הגדרות שונות לצבע ירוק).

דף על הדף מנחות דף מג עמוד ב

Though that still gives us a problem with the Yerushalmi; תכלת shouldn’t be the color of עשבים:

הירוק ככרתי: …אבל בירושלמי (ברכות ז,ב פרק א הלכה ב) משמע שהוא צבע ויר״ד כעין עשבים דאההיא דבין תכלת לכרתי מסיים ליה תכלת דומה לים וים דומה לעשבים ועשבים לרקיע.

תוספות, סוכה לא,ב

The commentators on the Yerushalmi point out the problem:

מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים וכו׳: ובבבלי מנחות דף מ״ג לא גריס אלא התכלת דומה לים והים לרקיע וכו׳ ולפי הגי׳ דבבלי הוא כעין צבע שקורין אירנד״א בלע״ז ובלשון אשכנז בלו״א אבל לפי הגי׳ דהכא משמע שהוא צבע ויר״דא בלע״ז וכעין עשבים ובלשון אשכנז גרי״ן כ״כ התוס׳ פרק לולב הגזול דף ל״א ע״ב ד״ה הירוק ככרתי ומסקו שם דעיקר מראה אתרוג הוא הצבע שקורין יא״לה בלע״ז ובלשון אשכנ״ז גע״ל ע״ש .

מראה הפנים, ירושלמי ברכות פרק א הלכה ב

And the הגהות הגר״א assumes it’s a scribal error and deletes the ים דומה לעשבים phrase entirely. And I am happy with that.

Back to where we started. What’s the importance of the מעיל?

All the בגדי כהונה had specific spiritual symbolism and significance. The Malbim explains:

א ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי; אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן׃ ב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת׃ ג ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה; ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי׃ ד ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט; ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי׃

שמות פרק כח

ועשית בגדי קדש: הנה הבגדים שצוה לעשות היה כפי הגלוי בגדים חיצונים, שיספר ענינם איך עשו אותם האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימים שיעשו כהני ה׳ להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמדות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו האומנים, וצוה ה׳ אל משה שהוא יעשה בגדי קדש אלה, היינו ללמדם תקון נפשותיהם ומדותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית, ופי׳ ועשית בגדי קדש לכבוד, כי התבאר אצלנו בכ״מ שנפש האדם נקראת בשם כבוד בכתבי הקדש [כמ״ש למען יזמרך כבוד וכדומה] תעשה בגדי קדש שבם יתלבש הכבוד שהיא הנפש .

מלבי״ם, שמות כח:ב

ואמר רבי עיניני בר ששון למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם שנאמר (בראשית לז) וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. מכנסים מכפרת על גילוי עריות שנאמר (שמות כח) ועשה להם מכנסי בד [לכסות (את) בשר ערוה]. מצנפת מכפרת על גסי הרוח מנין אמר רבי חנינא יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה. אבנט מכפר על הרהור הלב היכא דאיתיה. חושן מכפר על הדינין שנא׳ (שמות כח) ועשית חושן משפט אפוד מכפר על (עבודת כוכבים) [עבודה זרה] שנאמר (הושע ג) אין אפוד ותרפים. מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? א״ר חנינא יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע. וציץ מכפר על עזות פנים בציץ כתיב (שמות כח) והיה על מצח אהרן ובעזות פנים כתיב (ירמיהו ג) ומצח אשה זונה היה לך

זבחים פח,ב

הכהן הגדול מאחיו היו לו עוד ארבעה מלבושים להלביש את נפש הדברית והמשכלת, שהראשון הוא שישמור את דבורו ומוצא שפתיו בל ידבר רק בתורה ויראת ה׳ ומצותיו, ולא ירבה בשיחה בטלה וכ״ש לה״ר ורכילות וכדומה, וע״ז לבש את המעיל שהיה מלבוש עליון מיוחד לנכבדים כמו שהדבור מיוחד לכבוד הנפש המעולה מנפש הבהמה וצוה שיהיה שפה לפיו סביב לא יקרע, שלא יקרע את פיו לדבר דבר חול, כי ה׳ הקיף על הדבור שני חומות ושפה סביב לפיו כמ״ש חז״ל…רק ונשמע קולו בבואו אל הקדש, שאז ידבר בתורה ובמצות ה׳ ויקשקש בפעמון, וע״כ באו הפעמונים בתוך הרמונים, שהרמון יש לו תרי״ג גרעינים, ומצייר התרי״ג מצות…ועז״א שהמעיל מכפר על לה״ר.

מלבי״ם, שמות, רמזי בגדי הקדש

The Malbim (based on the Gemara) focuses on the hem, with its bells and pomogranates, and the “mouth” at the neck. Similarly Ibn Ezra, with a twist:

ונשמע קולו: קול המעיל. ויש אומרים כי כאשר ישרת באלה הבגדים ישמע השם קולו למלאות תפלתו בבואו אל הקדש

אבן עזרא, הפירוש הקצר, שמות כח:לה

What about the תכלת? The Ktav V’Kabbalah has an interesting idea:

ולדעתי מצות הפעמונים הוא דומה למצות ציצת, שם המצוה היא למזכרת על המצות ע״י חוש הראיי׳ כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם, וכאן המצוה היא להזכיר את המצות ע״י חוש השמיעה, כי לגודל מעלת הכהן הגדול ולהתחייבו …כי ע״י שמיעתו קול הפעמונים שבמעיל יתעורר לתת דעתו ולבו לפני מי הוא מתלבש בבגדים אלו ומי הוא אשר צוה לו להתלבש בהם, ולתכלית מה הוא לבדו מצויין בבגדים כאלה, בזה יתפיס כל מחשבותיו ורעיונותיו לעבודת המלך העליון ית׳…ולא ישכח כי הוא עומד תמיד לפני ה׳, ואין לו להסיח דעת מן הקדושה אף רגע.

הכתב והקבלה, שמות כח:לה

The purpose of the מעיל is to focus the כוונה of the כהן גדול. His thoughts and words have to have a singular focus. If they do not, his עבודה is worthless.

The Baal HaTurim puts the words in context:

ונשׁמַע. ג׳ במסורה. ונשׁמַע קולו בבאו אל הקדש. כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשׁמָע (שמות כד:ז). ונשׁמַע פתגם המלך (אסתר א:כ).

בעל הטורים, שמות כח:לה

The קול of the מעיל represents the קול of ה׳ and the קול of בני ישראל. And that’s why נשמע קולו בבאו אל הקדש…ולא ימות.

Addendum: Other ways to understand the מעיל:

לא ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת׃ …לה והיה על אהרן לשרת; ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה׳ ובצאתו ולא ימות׃

שמות פרק כח

ולא ימות: …הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה בידי שמים

רש״י, שמות כח:לה

הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים חייב מיתה: משמע מדבריו דקרא דהכא על כל בגדי כהונה קאי, דחייב מיתה אם נכנס ”מחוסר אחד מן הבגדים“. וקשיא, דבסמוך אצל (פסוק מג) ”והיו על אהרן“ פירש ”הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים חייב מיתה“, ואם כן תרוייהו למה לי. ועוד הקשה הרמב״ן על דבריו, דמחוסר בגדים ששמש דהוא במיתה לא מקרא דהכא נפקא, ולא מקרא דלקמן ”והיו על אהרן“, דאי קרא דהכא איירי בכל בגדי כהונה כמו שפירש רש״י, אם כן לא הוי לכתוב על שלשה בגדים, דהיינו חושן ואפוד ומעיל, והוי למכתב הכתוב הזה אחר שיזכור כל הבגדים.

גור אריה, שמות כח:לה

בודאי הוצרך למכתב כאן להזהיר על הפעמונים, שאם חסרו הפעמונים כאילו חסר המעיל לגמרי, ולא תאמר כי אין הפעמונים מעכבים, שאינם רק לנוי, ולכך אמר כי הפעמונים מעכבים, ואם נכנס במעיל בלא פעמונים חייב מיתה.

גור אריה, שמות כח:לה

ומה שאמר למעלה ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות, הוא על דעתי ביאור למצות הפעמונים, כי מפני שאין בהם צורך בלבישה, ואין דרך הנכבדים לעשות להם כן, לכך אמר כי צוה בהם בעבור שישמע קולו בקדש, ויכנס לפני אדוניו כאלו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי המלכות, כענין אחשורוש. וירמוז למה שאמרו במסכת יומא ירושלמי (א ה) וכל אדם לא יהיה באהל מועד (ויקרא טז:יז), אפילו אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א:י) לא היו באוהל מועד, על כן צוה להשמיע קולו כמי שיקרא הוציאו כל איש מעלי, ויבא לעבוד את המלך ביחוד, וכן בצאתו, לצאת ברשות, ושיודע הדבר כדי שיוכלו משרתי המלך לשוב לפניו. ובפרקי היכלות ידוע זה הענין. והנה הטעם שלא יפגעו בו מלאכי אלקים.

רמב״ן, שמות כח:לה