This week I want to talk about handwashing. It’s a good idea! But doctors aren’t very good about it.
Physicians are often singled-out as a group with low rates of hand hygiene compliance. A classical study, for example, found that physicians had about half the rate of compliance when compared with nurses (30% vs 52%, p<0.001). One interpretation is that physicians are arrogant, sloppy, recalcitrant, incorrigible, inept or oblivious…
Embrace the healing power of “and”.
The problem with having to wash your hands when they aren’t obviously dirty is that it implies you got your hands contaminated without knowing about it. Being told to wash your hands is felt to be a moral judgment. Handwashing is a kind of musar: realize that you are not perfect, you don’t do everything absolutely right.
How is that relevant to this week’s parsha?
וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב׃
While the פשט of the pasuk is that the זב just needs to wash his hands, the תורה שבעל פה tells us that the זב really needs a full טבילה:
וידיו לא שטף במים: בעוד שלא טבל מטמאתו, ואפלו פסק מזובו וספר שבעה ומחסר טבילה, מטמא בכל טמאותיו. וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים, אלא אבר הגלוי כמו הידים (ספרא).
And one could argue that the פשט comes to tell us the טעמי המצווה, that the state of a זב comes from the fact that however focused we think we are, we aren’t aware of everything our hands touch.
לשון נקיה הוא שהוציא טבילה בלשון רחיצת ידים.
הידים עסקניות
But I don’t want to focus on that today. I want to look at what חז״ל did with this pasuk.
שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וּבֵית דִּינוֹ גָּזְרוּ עַל כָּל הַיָּדַיִם שֶׁיִּהְיוּ שְׁנִיּוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּטְמְאוּ מִפְּנֵי שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת. וְלֹא גָּזַר שְׁלֹמֹה עַל הַיָּדַיִם טֻמְאָה אֶלָּא לְקֹדֶשׁ. וְאַחַר כָּךְ גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁאַחֲרָיו אַף לִתְרוּמָה. וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם לִתְרוּמָה וְאִם נָגַע בִּתְרוּמָה קֹדֶם שֶׁיִּטּל יָדָיו פְּסוּלָה וְנִשְׂרֶפֶת עַל טֻמְאָה זוֹ.
The גזרה was that hands are always considered טמא until they are washed. It’s important to realize that handwashing doesn’t help if you are actually טמא. It is a גזרה that reminds you to stop and think, maybe I am טמא. At a deeper level, it is again a mussar lesson that you shouldn’t be so sure of yourself. It’s a time-out before handing קדשים.
A time-out, which The Joint Commission defines as “an immediate pause by the entire surgical team to confirm the correct patient, procedure, and site,” was introduced in 2003, when The Joint Commission’s Board of Commissioners approved the original Universal Protocol for Preventing Wrong Site, Wrong Procedure, and Wrong Person Surgery for all accredited hospitals, ambulatory care centers, and office-based surgery facilities.
I actually had a conversation with a doctor who didn’t understand why they needed time-outs. “I was trained to not make mistakes in the first place!”
Only later, in the time of הלל and שמאי, was the גזרה extended to require handwashing before any bread, not just תרומה and קדשים.
אמר רב יצחק בר אשיאן: נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה. ועוד, משום מצוה. מאי מצוה? אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים. רבא אמר: מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך, דכתיב (ויקרא טו:יא) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם; אמר רבי אלעזר בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה.
Why should there be a special mitzvah to listen to רבי אלעזר בן ערך? Who was he? We will have to see.
אלעזר בן ערך is not proposing that נטילת ידים is דאורייתא; he is proposing that the text of the Torah, the פשט, tells us that the important part of טבילה is the hands and so when חז״ל created this גזרה they only required washing the hands.
פירוש דאסמיך ליה קרא דלאו דרשה גמורה.
An interesting aspect of the גזרה for חולין is that it explicitly only applies to bread, not other produce (even though other produce could be תרומה or קדשים).
אמר ר׳ אלעזר אמר רבי אושעיא: לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות…אמר להו רבא: לא חובה ולא מצוה אלא רשות. ופליגא דרב נחמן ,דאמר רב נחמן: הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח.
ואסיקנא כרב נחמן דאמר הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ודוקא כשאין ידיו מטונפות.
If you are using handwashing to show how frum you are, you are missing the point of the גזרה. The purpose of נטילת ידים is to remind us that we cannot be sure of our own purity.
Which brings us to the מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך. I am going to use the approach from Rabbi Asher Yuval’s מחלקי המים, הֲחֵרֵש היה לִבָּם. I have to point out that Rabbi Ari Kahn has a completely different approach to אלעזר בן ערך in his [highly recommended] book, The Crowns on the Letters.
This is the story of רבי אלעזר בן ערך. He was one of the students of רבן יוחנן בן זכאי, who fled the destruction of Jerusalem to re-establish the Sanhedrin in Yavne and ensure the continuity of Jewish learning.
חמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הורקנוס—בור סיד שאינו מאבד טיפה. רבי יהושע—אשרי יולדתו. רבי יוסי—חסיד. רבי שמעון בן נתנאל—ירא חטא. ורבי אלעזר בן ערך—מעין המתגבר.
הוא היה אומר: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם.
אבא שאול אומר משמו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בכף שניה מכריע את כולם.
But רבי אלעזר בן ערך came to a tragic end:
חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי. כל זמן שהיה קיים היו יושבים לפניו, וכשנפטר הלכו להם ליבנה. והלך ר׳ אלעזר בן ערך אצל אשתו לדיומסי מקום שהמים יפים והנוה יפה. המתין להם כסבור שהם באים אצלו.
לבסוף בקש ללכת אצלם ולא הניחתו אשתו. אמרה ליה: מי צריך למי? אמר לה: הם צריכין לי. אמרה ליה: הפת והעכברים, מי דרכן ללכת אצל מי? הוי אומר עכברים אצל הפת! שמע לה וישב עד ששכח תלמודו.
אחר ימים באו אצלו ושאלו לו: פת חטים ופת שעורים אי זו טובה בלפתן? ולא היה יודע מהו לפתן.
ויש אומרים קם לקרוא בתורה בפרשת החדש ואמר ”הֲחֵרֵש היה לִבָּם“. צווחו ליה כולי עלמא. התחיל לבכות והם בוכים עד שהחזירו לו תלמודו.
והיינו דתנן: ”ר׳ אלעזר אומר: הוי גולה למקום תורה“.
Now, our text of אבות has a different author of that last comment:
רבי נהוראי אומר, הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבא אחריך, שחבריך יקימוה בידך.(משלי ג:ה) וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן.
But the gemara says it actually was רבי אלעזר בן ערך:
וְהַיְינוּ דִּתְנַן, רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: הֱוֵי גּוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָּבֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּימוּהָ בְּיָדְךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. תָּנָא: לֹא רַבִּי נְהוֹרַאי שְׁמוֹ, אֶלָּא…רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ רַבִּי נְהוֹרַאי? שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה.
אז בסוף, ר׳ אלעזר הוא שאומר אמרה זו! אימתי? אחרי שחזר לתלמודו כהפקת לקח ממה שקרה לו ולאחר שאותם חברים שהוא ציפה שיבואו אחריו, מתפללים עליו.
I would say that מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך doesn’t mean that there is a special mitzvah to obey the גזרות of דברי רבי אלעזר בן ערך, but that the מצוה of נטילת ידים משום מצוה is the mitzvah of remembering the story of רבי אלעזר בן ערך. Don’t be so sure of yourself; don’t be a physician: arrogant, sloppy, recalcitrant, incorrigible, inept and oblivious.
