Everyone knows by now how my chumash shiurim work: I find a picayune textual oddity that catches my attention, look for commentators who address it, and then tie those answers to a larger point about Torah and our responsibility as free-willed human beings. I found my textual oddity this week, but no one else seems to be bothered. So I will hypothecate freely.
לד ויאמר ה׳ אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה; בד בבד יהיה׃ לה ועשית אתה קטרת רקח מעשה רוקח ממלח טהור קדש׃ לו ושחקת ממנה הדק ונתתה ממנה לפני העדת באהל מועד אשר אועד לך שמה; קדש קדשים תהיה לכם׃ לז והקטרת אשר תעשה במתכנתה לא תעשו לכם; קדש תהיה לך לה׳׃ לח איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו׃
The problem is that first word: ויאמר. Commandments usually start with וידבר ה׳ אל משה לאמר. “G-d spoke to Moshe, to say”, with the לאמר generally understood as “in order to say it to others”. Our paragraph starts with ויאמר, and is missing the לאמר. As far as I can tell, this is the only commandment that starts this way. There are two other ויאמר ה׳ אל משה, but both add the לאמר:
יב ויאמר ה׳ אל משה לאמר׃ יג ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו; כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה׳ מקדשכם׃
לז ויאמר ה׳ אל משה לאמר׃ לח דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם; ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת׃
The only source that I found that addresses this is the לקח טוב, which says that this paragraph about the קטרת wasn’t a separate “וידבר”, but was connected with the previous paragraph about the spices in the anointing oil:
ויאמר ה׳ אל משה: פטום הקטורת יש בה אמירה, לפי שהיא סמוכה לענין שמן המשחה…
כב וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ כג ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים; וקנה בשם חמשים ומאתים׃ כד וקדה חמש מאות בשקל הקדש; ושמן זית הין׃
But I don’t like that; if it’s part of the same דיבור, don’t have any introductory phrase at all, like all the paragraphs in last week’s parsha (that didn’t mention Moshe’s name).
My answer starts with another problem I have, in פרשת אחרי מות:
א וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה׳ וימתו׃ ב ויאמר ה׳ אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת׃
כי בענן אראה: כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני, ולפי שגלוי שכינתי שם, יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו.
In other words, the פשט is that the ענן is the כבוד ה׳, which is present תמיד, always, and therefore no human being can go into the קודש הקדשים.
יח ויאמר; הראני נא את כבדך׃…כ ויאמר לא תוכל לראת את פני; כי לא יראני האדם וחי׃
ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן; וכבוד ה׳ מלא את המשכן׃
That’s Rashi’s פשט. He continues:
כי בענן אראה:…ומדרשו: לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכפורים.
The דרש is that the ענן is the burning קטרת, and “כי” means “except for”: “Aharon cannot come into the קודש הקדשים except with the cloud of the קטרת”. But that always seemed backwards to me: If we understand פשט to mean “simple, least mystical”, then the פשט would seem to be that ענן means “cloud of incense” and the midrashic reading would be “cloud of G-d’s glory”. But Rashi is telling me I’m wrong. פשט is how one would read the text without the תורה שבעל פה. Based on the text so far, from לא יכל משה לבוא to מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה׳ וימתו, no one can experience the ענן of the שכינה. Ever. You can’t go into the קודש הקדשים, כי—because—בענן אראה על הכפרת. אל יבא בכל עת means he can never come, but the פשט later tells us there’s an exception:
יב ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה׳ ומלא חפניו קטרת סמים דקה; והביא מבית לפרכת׃ יג ונתן את הקטרת על האש לפני ה׳; וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות׃
We’ve talked before about Rav Copperman’s model for the purpose of the פשט, when it disagrees with the תורה שבעל פה. It represents the “ideal” halacha, the “עלה במחשבה” of מדת הדין, what the halacha would be if we were perfect philosophy robots. But we’re not (we can identify crosswalks and traffic lights!). So in creating the world, ה׳ (quoting Rashi to בראשית א:א) הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין. In a מדת הדין world, imperfect humans can never experience the infinite Divine. But built into creation (with the מדת רחמים) is the fact that we can approach the ענן כבוד ה׳ with the ענן הקטרת.
And that explains a textual oddity from last week’s parsha. The מזבח הקטורת is described, not in פרשת תרומה with all the other כלי המשכן, but at the end of פרשת תצוה, after the בגדי כהונה. Ramban says it’s because the קטורת isn’t really part of our עבודה; it’s to protect us when we do the עבודה.
ועשית מזבח מקטר קטורת: הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם…אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל (שמות כט:מג) [וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל] וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי,(שמות כט:מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם…שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי.
The k’toret create an anan (cloud of smoke), which acts as a buffer to “protect” the kohen when he enters the kodesh.
Why does the קטרת allow us to encounter הקב״ה? Because the קטרת symbolizes community, the אחדות of כנסת ישראל:
וחלבנה: בשם שריחו רע, וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטרת ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגדת תעניותינו ותפלותנו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו.
The Netsiv illustrates this with an amazing interpretation of יצחק's reaction to יעקב when he thinks it’s עשו:
ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו; ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳׃
The “שדה” is where יצחק prays:
ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב; וישא עיניו וירא והנה גמלים באים׃
…דרשו בסנהדרין דף לז ”ריח בגדיו“ ”ריח בוגדיו“ ע״ש. והכוונה בזה כמו שביארנו שעיקר הברכות היה על גמ״ח הנעשה בדעת אנושי ולא לש״ש. והנה…בספר שמות ל:א…נתבאר דקטרת של בהמ״ק עיקרו בא להזכיר לפני ה׳ זכות גמ״ח של ישראל. וידוע דבהמ״ק מכונה בשם שדה בפיו של יצחק…וא״כ כך המשך הכתוב: ”וירח את ריח בגדיו“. ראה ברוה״ק גדולת גמ״ח של בוגדיו שנעשה לא לש״ש…הכי פירושו: הריח ריח גמילות חסדים של דעת אנושי…”ויאמר ראה ריח בני“: אמר בתורת תפלה להקב״ה באשר דזכות של גמילות חסדים וצדקה…”כריח שדה אשר ברכו ה׳“: ככח הגמילות חסדים שנעשה לש״ש ויש לו הזכרה לטובה עפ״י קטרת שבבהמ״ק…כך שפע גמילות חסדים של בגדיו בעצמם יהיו אזכרה לטובה ולברכה. ובשביל זה ”ויתן לך וגו׳“.
And it is community that allows us to receive the Torah:
השאלה הזועקת היא מדוע היה צריך הקב״ה להמתין עשרים וששה דורות, ולהותיר את העולם ללא אורה של תורה זמן רב כל כך. וכי לא היה אברהם אבינו כדאי שתנתן על ידו ובזמנו תורה? וכן יצחק וכן יעקב?
התשובה לשאלה זו, מונחת ביסוד הרעיון…תורת ד׳ הינה תורת נצח שאינה קשורה לזמן, מקום ושפה. הערכים המגולמים בה משקפים את האמת האלוקית על כל רבדיה ומרכיביה, ועל כן יכולה היא להנתן רק לישראל ולא ליחידים, גדולים ככל שיהיו— (שמות ו:ג) וּשְׁמִי ה׳ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
גילויו המלא של הקב״ה בעולם אינו יכול להעשות ללא התורה, שהרי רק היא משקפת את שם הוי-ה העצמותי והכולל כל. ותורה אינה יכולה להנתן בעולם, אם אין את ישראל, שבתכונתם הכוללת יכולים להכיל אותה. כנסת ישראל היא כלי קיבול נאה לתורה…
A single human being, no matter how great, can never approach הקדש מבית לפרכת. Only as a representative of כנסת ישראל as a whole, with our גמילות חסדים to each other tying us to each other, can the כהן גדול enter.
Back to our question. We know the difference between וידבר and ויאמר:
[וידבר אלקים אל משה; ויאמר אליו אני ה׳:] שכל דבור…הנקרא דבור, וזהו קשה, והדבר הנאמר הנקרא אמירה והוא רך.
So the law of the קטרת is a manifestation of ה׳'s רכות, the מדת הרחמים as we’ve said. And I propose that the lack of a לאמר after means that the whole law isn’t a matter of black-and-white halacha. וידבר ה׳ אל משה לאמר means “this is the law”. The halachot of קטרת are specifically not given by the Torah.
ויש לתמוה ולמה לא יזכירם הכתוב [סמני הקטורת]; ואולי יאמר הכתוב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה, סמים רבים, ולבונה זכה…שלא הקפיד כלל רק על אלה המפורשים בכתוב, יצוה שיבשם אותם בסמים אחרים על דרך הרוקחים. וכך אמרו במדרש חזית (שה׳'ש רבה ג:ה) בדקו חכמים ולא מצאו יפים לקטרת אלא י׳׳א סמנים אלו לבד.
ה׳ says “make קטרת, including these ingredients (you must include the חלבנה), but the details are up to you”. Why? Because it symbolizes גמילות חסדים, and ה׳ doesn’t specify what גמילות חסדים entails.
א מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבילים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולעסוק בכל צורכי הקבורה…ואלו הן גמילות חסדים שבגופו, שאין להם שיעור.
ב אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל (ויקרא יט:יח) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.
והנה כמו מצות שבין אדם לשמים מוגבלות ע״פ התורה וחקותיה בזמן ובאופן המעשה כך היה הרצוי דמים שעל המזבח מוגבל כל קרבן כמה הזאות וזריקות ומתנות. וכמו גמילות חסדים אין לו שיעור וגבול כך קטורת אין לו שיעור כמה להקטיר. וחכמים הוא שנתנו שיעור פרס בשחרית ופרס בין הערבים. מעתה מבואר הטעם שמובדל ענין מזבח הפנימי משארי כלים שבהיכל.
So ה׳ tells us: if you want to encounter Me, you need first to create a community of mutual גמילות חסדים. But I won’t tell you how; you have to figure that out for yourselves.
I think the reason is that if we want to do a מצווה בין אדם לחברו, we can’t look at the שלחן ערוך. We need to look at חברו. If we see גמילות חסדים simply as fulfilling a מצווה, then we are looking at another human being as הכשר מצווה, a tool for our own spiritual reward.
מתנין:…עבירות שבין אדם למקום—יום הכפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחבירו—אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו.
גרמא:…רמי ליה רב יוסף בר חבו לרבי אבהו: עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר? והא כתיב (שמואל א ב:כה): אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹקִים!…הכי קאמר: ”אם יחטא איש לאיש ופללו, אלקים“— ימחול לו [רש״י: פילול דקרא לשון פיוס הוא; והכי קאמר: אם יחטא איש לאיש ופללו לחבירו וריצהו האלקים ימחול לו].
Rabbi Joseph bar Helbe thus opposes the thesis of the Mishna with a thesis that will seduce many a modern person. The doctrine which wants to be severe toward the subjective and individual, toward little private happenings, and which exalts the exclusive value of the universal, awakens an echo in our soul, which is enamored of greatness. The tears and laughter of mortals do not count for much; what matters is the order of things in the absolute…Rabbi Joseph bar Helbe is skeptical regarding the individual. He believes in the Universal. An individual against an individual has no importance at all; but when a principle is undermined, there you have catastrophe…
The text of the Gemara rises against this…No, the offended individual must always be appeased, approached and consoled individually. G-d’s forgiveness…cannot be given if the individual has not been honored.
If we want to “see” הקב״ה, we need to see each other.