This week’s parasha starts with an ironic statement:
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען׃
וישב: בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף—צַדִּיקִים מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אָמַר הַקָּבָּ״ה לֹא דַיָּן לַצַּדִּיקִים מַה שֶּׁמְּתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה.
We’ve discussed before the idea that בִּקֵּשׁ לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה means that Yaakov thought, after returning from exile, that the prophecy of כי גר יהיה זרעך had been fulfilled and that he could settle in the land and achieve אחרית הימים. Rav Moshe Feinstein has a different perspective:
הכוונה לענין החינוך והלמד להבנים, שיעקב חשב שאינו צריך שוב לדאוג עבור חינוך בניו שהם כולם בחירי ה׳ וצדיקי עולם שהקב״ה משתבח בהם, וקפצה עליו רוגזו של יוסף, שמזה חזינן שלעולם אף בבנים היותר גדולים והיותר צדיקים צריך האב שלא להסיח דעתו מהם ולהורותם איך להתנהג.
What’s the connection between בִּקֵּשׁ לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה and חינוך, and why would Yaakov not teach his children?
Rav Feinstein doesn’t go into details, but I think it is related to the Rashi on the next psukim:
וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו; ועשה לו כתנת פסים׃
(We’re going to focus on the כי בן זקנים הוא, not the כתנת פסים). The gemara brings up the obvious problem:
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
So why does Yaakov make such a mistake? Rashi first brings the פשט:
בן זקנים: שֶׁנּוֹלַד לוֹ לְעֵת זִקְנָתוֹ…
But he then brings two aggadic explanations, because עֵת זִקְנָתוֹ doesn’t make sense:
לכך פירש ד״א, לפי פירוש הראשון קשה שהרי לא היה רק ז׳ שנים וששה חדשים ליותר בין לידת ראובן שהיה הראשין ללידת יוסף…א״כ מעט זקנה היה לו ליעקב משנולד יוסף משכנולד זבולון…ועוד שהרי בנימין נולד לו יותר בזקנותו של יעקב מיוסף.
בן זקנים: שֶׁנּוֹלַד לוֹ לְעֵת זִקְנָתוֹ. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם ”בַּר חַכִּים הוּא לֵהּ“—כָּל מַה שֶּׁלָּמַד מִשֵּׁם וָעֵבֶר מָסַר לוֹ. דָּ״אַ, שֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁלוֹ דּוֹמֶה לוֹ.
The two answers are from the Midrash, that take זקנים as a sort of contraction, but Rashi reverses the order:
וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לוֹ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שֶׁכָּל הֲלָכוֹת שֶׁמָּסְרוּ שֵׁם וְעֵבֶר לְיַעֲקֹב מְסָרָן לוֹ.
אין זקן אלא חכם שנאמר (במדבר יא:טז) אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא מי שקנה חכמה.
אין זקן אלא זה שקנה חכמה—ולשון נוטריקון.
Rashi’s first answer, “Yaakov loved Yosef because he taught him the laws of Shem and Ever” doesn’t seem to explain anything. Rav Kamenetsky explains:
מה שהוסיף רש״י ”כל מה שלמד משם ועבר מסר לו“, יש לדקדק מדוע דוקא את תורת שם ועבר מסר לו, והלוא יעקב למד גם אצל אברהם זקנו ויצחק אביו, וכי לא היה לו את תורת האבות למסור לו? גם צריך לבאר, וכי לא מסר יעקב לשאר בניו את תורתו שלמד?
וביארנו במקום אחר [I dealt with this in פרשת תולדות תשע״ח] דהתורה של שם ועבר היתה תורה מיוחדת, תורת הגלות, כי רק שם ועבר שחיו בדורות של רשעים גמורים ואעפ״כ הצליחו להשאר בצדקתם; הם אלו שיכולים ללמוד ליעקב איך לחיות אצל לבן הרשע ולא ללמוד ממעשיו הרעים, ותורת האבות לא הספיקה לזה…ומכיון שיוסף היה זה שעליו נפל העול להכין את המקום לבני יעקב לירד למצרים, היה יעקב מוכרח למסור דוקא לו את הורה המיוחדת הזאת, תורת הגלות, תורת שם ועבר. ואמנם האחים…כשראו שיעקב לומד עם יוסף חשבו שרק הוא יזכה לקבלת התורה, אבל האמת הוא דלהם הספיקה תורת האבות.
I think that explains the דרש משה. בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה means that there was no need to pass on תורת שם ועבר, תורת הגלות. That was the חינוך that was missing, that Yaakov neglected to teach his children, how to deal with the outside world. From now on, בני ישראל would stay within the four walls of the yeshiva, and להם הספיקה תורת האבות. But then why select one son as the זה שקנה חכמה, to give these extra lessons?
Jacob knew that Joseph was destined to be exiled [although he did not know exactly how and where this would happen], and this was why he singled out Joseph to be taught the lesson of Shem and Eber.
The Netsiv has another answer. Yosef had already shown that he had the independence and the strength to deal with the “outside world”:
א וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש; ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות׃
ב וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשנה; ואת לאה וילדיה אחרנים ואת רחל ואת יוסף אחרנים׃
…ו ותגשן השפחות הנה וילדיהן ותשתחוין׃
ז ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו; ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו׃
נגש יוסף ורחל: בְּכֻלָּן הָאִמָּהוֹת נִגָּשׁוֹת לִפְנֵי הַבָּנִים, אֲבָל בְּרָחֵל יוֹסֵף נִגַּשׁ לְפָנֶיהָ, אָמַר אִמִּי יְפַת תֹּאַר, שֶׁמָּא יִתְלֶה בָהּ עֵינָיו אוֹתוֹ רָשָׁע, אֶעֱמֹד כְּנֶגְדָהּ וַאֲעַכְּבֶנּוּ מִלְּהִסְתַּכֵּל בָּהּ
הראה יוסף בזה שאוחז מדת יעקב…מש״ה הקדים להשתחוות ולא כשארי בנים שלא עשו אלא מדעת אביהם ולא מדעת עצמם.
But that still doesn’t explain why ישראל אהב את יוסף מכל בניו. For that Rashi adds the second explanation. Yaakov gave Yosef הֲלָכוֹת שֶׁמָּסְרוּ שֵׁם וְעֵבֶר because Yosef was capable of learning them, and that reminded Yaakov of himself: זִיו אִיקוֹנִין שֶׁלוֹ דּוֹמֶה לוֹ. It’s not that they literally looked the same, but that they were kindred spirits:
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן ”אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב׃ יוֹסֵף“, לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר כֵּן אֶלָּא אֵלֶּה ”תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב, רְאוּבֵן“. אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר יוֹסֵף, אֶלָּא שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵירַע לָזֶה אֵירַע לָזֶה…מַה זֶּה אִמּוֹ עֲקָרָה, אַף זֶה אִמּוֹ עֲקָרָה…מַה זֶּה אָחִיו שׂוֹנֵא אוֹתוֹ, אַף זֶה אֶחָיו שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ. מַה זֶּה אָחִיו בִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, אַף זֶה בִּקְּשׁוּ אֶחָיו לְהָרְגוֹ….זֶה יָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְזֶה יָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ…
And the irony is that the very fact that Yaakov saw in Yosef the ability to deal with גלות and not only survive but flourish, led to that גלות that eventually pulled in all of בני ישראל.