When the brothers conspire to kill Joseph, Reuven tries to save him:
כא וישמע ראובן ויצלהו מידם; ויאמר לא נכנו נפש׃
כב ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו; למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו׃
Evidently there was a major discussion about this:
כא ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו; על כן באה אלינו הצרה הזאת׃ כב ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם; וגם דמו הנה נדרש׃
There’s a fascinating midrash about this story:
למדתך תורה דרך ארץ שכשהאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח, שאלו היה יודע ראובן שהקב״ה כותב אחריו ”וישמע ראובן ויצילהו מידם“ בכתפיו היה טוענו ומוליכו אצל אביו. אלו היה אהרן יודע שהקב״ה כותב עליו (שמות ד:יד) ”וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וגו׳“, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אלו היה בועז יודע שכותב עליו (רות ב:יד) ”וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי“, עגלות פטומות היה מביא ומאכילה.
לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאים כותבין אותה; ועכשיו שאין נביאים, מי כותב אותה? אליהו ומשיח והקב״ה חותם; הה״ד (מלאכי ג:טז) ”אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳ וגו׳“.
ויחר אף ה׳ במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא; וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו׃
ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלם ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחמץ; ותשב מצד הקוצרים ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותתר׃
The quote from Malachi is about the אחרית הימים and the line is וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה׳:
יד אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹקִים; וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה׳ צְ־בָאוֹת׃
טו וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים; גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹקִים וַיִּמָּלֵטוּ׃
טז אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב ה׳ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה׳ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ׃
יז וְהָיוּ לִי אָמַר ה׳ צְ־בָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה; וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ׃
יח וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ׃
At first glance, this seems like the positive side of the well-known mishna:
רבי אומר…הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך—עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין.
The mishna is the negative: “don’t sin because everything you do is recorded”; the midrash is “do good deeds because everything you do is recorded”. The Chofetz Chaim has a nice metaphor about this:
כאשר סיפרו ל־חפץ חיים בהתפעלות על המצלמה הראשונה, הגיב במפתיע: העולם לא מתקדם. העולם נסוג אחורה.
וכך הסביר: בדורות הקודמים האמינו היו אנשים בעלי אמנה, וכאשר למדו במשנה ”עין רואה ואוזן שומעת“, ידעו והפנימו כי אמנם כן הוא, אך בזמננו פסו אמונים מבני אדם וקמו להם ספקנים המיתממים ”מה פירוש עין רואה? וכי מחר יראו את העבירה שעברתי אתמול? ומה פירוש אוזן שומעת, אם דיברתי אמש שלא כהוגן, מחר יישמע קולי?“. לפיכך, באה לעולם המצאת המצלמה והוכיחה: הנה, המעשה שעשית—הונצח! ”עין רואה, אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים“.
Our generation is clearly even more נסוג אחורה, since now it’s not a metaphor. Everything is watched and recorded.
But Rav Yaakov Kamenetsky is bothered by this. Were Reuven, Aharon and Boaz so vain that they needed the fame to do the right thing? If they had known that their deeds would be recorded, they would have done a better job? He has two answers:
באור הענין לפענ״ד, שראובן, וכן אהרון ובועז, לא ידעו שדבר גדול נעשה כעת על ידיהן, והיה ראובן דומה שהוא מציל רק אח, אבל באמת אילו היה מוליכו אצל אביו היה חוסך את גלות מצרים; וכן שליחותו של משה [לפרעה] היה ג״כ ענין חשוב למאד שהרי כל התורה כולה תלויה ביצאת מצרים,וכן משא ומתן של בועז הוא ענין של לידת דוד המלך עליו השלום, והללו בעת שהיו עוסקים בענין זה לא החשיבו הענינים כל כך.
ויותר נכון לומר שהם לא ידעו שעשייתם זאת יהיה תורה, שהתורה וכן הנביאים יביאו עובדא זו לדורות,
אילו יהו יודעין ענין היסטורי הוא,
בודאי שהיו מיפין את פנימיותם, שגם הבר יהיה גודל הערך,שהרי הענין לדורות הוא. ולפיכך סיימו חז״ל שגם עתה אל ידמה האדם שכיון שהתורה כבר חתומה אין שום חשיבות במעשים, אלא לא כן הדבר. כל מעשה טוב של יהודי הוא ענין של חטיבת עתידה של היהדות היא עד שאליהו ומשיח עוסקין בכתיבה והקב״ה חותם.
This is an important point in understanding the narratives in תנ״ך. We approach the Torah with what Rav Shalom Carmy calls a “literary-theological approach”:
I call my
own derekh ha-limmud a literary-theological approach…By theological, we assert the conviction that Bible is to be
encountered as the word of G-d, rather than primarily as the object of academic
investigation; we also refer to the authoritative presence of the interpretive
tradition. The adjective literary comes to stress that understanding
the word of G-d is not only a matter of apprehending propositions, but
also of hearing them in their literary and historical context…
People in Tanach were human beings, but are literary characters. There is a plot to the story and they each have a part to play. Would they have acted differently if they had known that we would still be reading about them, drawing lessons from them, three thousand years later? It’s not out of pride but of an awareness that their actions would teach a lesson. Reuven here is the archetype of doing the right thing in the face of peer pressure; Aharon is the archetype of not being jealous of others' success. Boaz is the archetype of חסד to the stranger.
It is most obvious in the stories of Reuven and Aharon that there is something different. Rashi makes a comment that seems obvious:
למען הציל אתו: רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְעִידָה עַל רְאוּבֵן שֶׁלֹּא אָמַר זֹאת אֶלָּא לְהַצִּיל אוֹתוֹ.
The Torah never tells us what people are thinking (like by Aharon, וראך ושמח בלבו). All we see are external actions and words, and we have to derive the characters' internal states:
[In the Bible] thoughts and feeling remain unexpressed, are only suggested by the silence and the fragmentary speeches; the whole, permeated with the most unrelieved suspense and directed toward a single goal…remains mysterious and “fraught with background.”
There is an implied criticism that the midrash is picking up on. The רוּחַ הַקֹּדֶשׁ finds it necessary to tell us what they were thinking; they didn’t show it well enough. The advice to authors is always ”show, don’t tell“. That’s good advice for the characters as well.
But the point that the midrash is making is that we are also literary characters; there is a plot and purpose to our lives. If we are going to be an object lesson to others, we must “show, don’t tell”. Narrative psychology encourages everyone to think of their lives as a story:
In Paul Murray’s novel Skippy Dies, there’s a point where the main character, Howard, has an existential crisis.“‘It’s just not how I expected my life would be,'" he says.
“‘What did you expect?’” a friend responds.
“Howard ponders this. ‘I suppose—this sounds stupid, but I suppose I thought there’d be more of a narrative arc.’”
…
“You’re both the narrator and the main character of your story,” [psychologist Jonathan] Adler says. “That can sometimes be a revelation—‘Oh, I’m not just living out this story, I am actually in charge of this story.’”
Being part of כלל ישראל is even more:
…if a
literature is called rich in the possession of a few classic tragedies,
what shall we say to a National Tragedy lasting for fifteen hundred years,
in which the poets and the actors were also the heroes?
וַיַּקְשֵׁב ה׳ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה׳ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. What we do, the way we act is being watched and recorded. We are a lesson not only to those around us but for the future, and we need to act like it.