Kavanot: פרשת ויקהל־פקודי תשע״ח

Thoughts on Tanach and the Davening

Much of this was inspired by Rabbi Asher Benzion Buchman’s article in Hakirah 3, King Solomon’s Takanah: Rambam’s Eruv.

This week’s parasha starts with Moshe’s announcement to בני ישראל that ה׳ had forgiven them for חטא העגל and they would now build a משכן. But he starts with an apparently unrelated law: שבת:

א ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם; אלה הדברים אשר צוה ה׳ לעשת אתם׃ ב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה׳; כל העשה בו מלאכה יומת׃ ג לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת׃

שמות פרק לה

Rashi says that this teaches that you can’t violate שבת while building the משכן:

ששת ימים: הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת.

רש״י, שמות לה:ב

But it’s more subtle than that. They had previously heard the law of שבת:

ז זכור את יום השבת לקדשו׃ ח ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך׃ ט ויום השביעי שבת לה׳ אלקיך; לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך׃ י כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי; על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו׃

שמות פרק כ

But exactly what is forbidden? What counts as מלאכה? The answer is given now: the משכן defines מלאכה.

אמר אלה הדברים אשר צוה ה׳ לעשות על מלאכת המשכן וכל כליו וכל עבודתו.

רמב״ן, שמות לה:א, ד״ה אלה הדברים

והתניא: רבי אומר דברים, הדברים, אלה הדברים אלו ל״ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני.

שבת צז,ב

The מלאכה that we’re not supposed to do is the מלאכת המשכן. We’ve discussed before the idea that the משכן is a microcosm of creation; that we keep שבת because we are imitating הקב״ה:‎ ה׳ engaged in the act of creation for six days, then stopped on the seventh; so too we create for six days and stop on the seventh. מלאכה doesn’t mean “work”; it means “technology”:

[E]verywhere the essential idea of the word מלאכה seems to be—as indeed its etymological derivation from מאלך has told us—not…bodily fatigue but the intelligent carrying out of an intention…[T]he Oral law teaches us to apply the idea precisely and literally only to עשית מלאכה, to constructive work, to using material for מלאכה…to exercising our power of constructing, altering and using the material of the world for our own purposes.

Rabbi Samson Raphael Hirsch, שמות כ:י, ד״ה לא תעשה כל מלאכה

And the Rabbeinu Bachya explains that fire is the ur-technology:

והוא כאלו אמר: לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותיכם, וכלל כל המלאכות במלאכת אש, כי בידוע שרוב המלאכות שבני אדם מתעסקין בהם אינם אלא ע״י האש כי האש סבתם ועקרם.

רבינו בחיי, שמות לה:ב

The other side of that coin is ששת ימים תעשה מלאכה; there is an obligation to engage in creation when it is not שבת. That’s part of our task in this world.

שמעיה ואבטליון קיבלו מהם. שמעיה אומר, אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות; ואל תתוודע לרשות.

משנה אבות א:י

אהוב את המלאכה: …כשם שהתורה נתנה בברית כך המלאכה נתנה בברית שנאמר (שמות כ:ט) ”ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה׳ אלקיך“ …רבי טרפון אומר אף הקדוש ברוך הוא לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה שנאמר (שמות כה:ח) ”ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם“.

אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יא

There is one מלאכה that does not fit this model: הוצאה. Carrying is not creating, not uniquely human. I can train my dog to fetch. What are we supposed to think of this unique מלאכה? In our modern religious lives, we think of הוצאה only in terms of the ערוב. But that’s not really what it’s about. We have to look at the דאורייתא law.

ד ויבאו כל החכמים העשים את כל מלאכת הקדש איש איש ממלאכתו אשר המה עשים׃ ה ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה ה׳ לעשת אתה׃ ו ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש; ויכלא העם מהביא׃

שמות פרק לו

הוצאה גופה היכא כתיבא? א״ר יוחנן דאמר קרא (שמות לו) ”ויצו משה ויעבירו קול במחנה“. משה היכן הוה יתיב? במחנה לויה; ומחנה לויה רה״ר. הואי וקאמר להו לישראל: לא תפיקו ותיתו מרה״י דידכו לרה״ר…אשכחן הוצאה; הכנסה מנלן? סברא היא: מכדי מרשות לרשות הוא, מה לי אפוקי ומה לי עיולי. מיהו, הוצאה אב הכנסה תולדה…ותו מעביר ד׳ אמות ברה״ר מנלן דמחייב? אלא כל ארבע אמות ברה״ר גמרא גמירי לה.

שבת צו,ב

To summarize from the פירוש המשנה לרמב״ם, שבת א:א, there are four kinds of places, called רשיות שבת.‎ רשות has many different meanings; this has nothing to do with ownership or even control, but with who goes where: רשות הרבים is a place where “everybody” goes (the details are in defining what counts as “everybody”); רשות היחיד is where only a few people go (again, this is a gross oversimplification); כרמלית is an area that fits neither category (either a place where many people go but not “everybody”, like a side street; or an uninhabited area). The Rambam explains the name:

ונקראת כרמלית שהיא דומה לאשה אלמנה שאינה בתולה ולא אשת איש, כך רשות זו אינה רשות הרבים ולא נשלמו בה תנאי רשות היחיד, ויהיה עיקר השם כארמלית.

פירוש המשנה לרמב״ם, שבת א:א

What do you get when you cross a chicken and a rabbit?

נישט אהין נישט אהער!

Hal Steinberg, A"H

The fourth, a מקום פטור, is too small for a person to stand on and we will not deal with that.

The אסור דאורייתא of הוצאה has two aspects: First, not to carry between רשות היחיד and רשות הרבים. Carrying into and out of a כרמלית is not forbidden; I can (מדאורייתא!) carry from my house onto Old Bonhomme and from there into your house, and certainly directly from my house to yours. The second aspect is not to carry beyond my “personal space”, ארבע אמות, within רשות הרבים. That only applies to a true (מדאורייתא!)‎ רשות הרבים. Carrying in a כרמלית is fine and certainly carrying in my backyard. There’s no requirement of strings or poles or an Eruv Committee.

חז״ל imposed two גזרות on this law, one on the “between” and one on the “within”. The “within” rule is that any area that is not enclosed in halachic walls, called מחיצות, is to be considered a רשות הרבים. So even my yard, or my street, needs some kind of enclosure. We call that an “eruv”, though that’s a misnomer, as we shall see. The details of what counts as a מחיצה vary depending on the circumstances, and for that we need an Eruv Committee (so pay your eruv dues!).

An “eruv” doesn’t allow me to carry in רשות הרבים; the rabbinical law is stricter than the Torah. The “eruv” allows me to carry in areas that מדאורייתא I would be allowed to carry in, but that were forbidden מדרבנן. Usually, if someone “doesn’t hold by the eruv”, it means they feel the area is a true רשות הרבים and surrounding it with מחיצות won’t help.

The “between” rule is that carrying between any רשיות is forbidden unless everyone who dwells there joins together and places a common food supply in a common area. This “joining” is called an ערוב חצרות. That’s really the eruv. Again, this does not permit carrying from רשות היחיד to רשות הרבים. It permits carrying from one רשות היחיד to another רשות היחיד.

So when we look at the meaning of the מצוות, we have to look at the underlying Torah law. And איסור הוצאה is clearly important; ירמיהו associates it with the destruction of Jerusalem:

כא כה אמר ה׳ השמרו בנפשותיכם; ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם׃ כב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו; וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם׃ …כז ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם ביום השבת; והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה׃

ירמיהו פרק יז

Hirsch says that the “creation” inherent in הוצאה is the creation of society itself:

If we look for the common idea which underlies all other מלאכות they all show the position of Man as master of matter, of all things of the physical world. But הוצאה is an affair purely of the social world…So that איסור הוצאה places the Jewish State, as well as the activities of the government in all affairs of state, obediently under the Rule and Law of G-d…

Hirsch Chumash, Exodus XXXV:1

The issue isn’t really carrying; it is transferring things from personal space to public space. At a deeper level, הוצאה is an acknowledgement that personal space exists; that I can’t go and take your stuff just because I am stronger than you. Creating a personal space and the entire social and legal structure that makes that possible, is the מלאכה represented by the איסור הוצאה. And by not carrying on שבת, we state that just as ה׳ created laws and rules of society, so too does humanity create laws and rules of society. And ירמיהו is saying that if we lose sight of that, then Jerusalem deserves the destruction that is coming.

I claimed that the סייג of ערוב may protect the letter of the law, but it obscures the underlying spirit of the law. Rabbi Buchman says that I am wrong. The gemara attributes the תקנה of עירוב to Shlomo:

וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם; עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה׃

קוהלת יב:ט

אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה (משלי כג:טו) בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי׃…אִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה: אמר עולא אמר רבי אליעזר: בתחילה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ועשה לה אזנים.

עירובין כא,ב

ועשה לה אזנים: שתיקן עירובין וידים וגזר על השניות לעריות כדמפרש ביבמות (כא,א) וע״י כך אוחזין ישראל במצות שנתרחקו מן העבירה כדרך שנוח לאחוז בכלי שיש לו בית יד משאין לו.

רש״י, שם

And it’s important to note that this is called a תקנה, not a גזרה. As we said last time, גזרות protect the letter of the law; תקנות protect the spirit of the law. Rabbi Buchman understands the Rambam to say that there is a positive מצוה דרבנן to make an עירוב, because it is part of creating a society:

[C]entral to ישראל מלכות and to the work of Shlomo was forging this nation into a unified people…Rambam explains that people did not understand that the מבואות and even the cities they shared were in fact רשות היחיד. They did not understand that they were in a state of partnership with the thousands, and theoretically millions, who lived in a walled city. In truth, the people themselves are the בעלים and responsible for the governance of their city…

Underlying the section of Jewish law dealing with the interaction of men in society is the principle that it is man’s duty [emphasis added] to create partnerships with his fellow men and to promote their mutual interests through the organs of civilization. Shlomo’s takanah of eruvin was intended to strengthen the awareness of this concept amongst his people. Rambam’s language, and his entire presentation of the mitzvah of eruvin, makes clear that communities are expected [emphasis added] to make eruvin…[T]he very process of making the eruv in which would שכולנו מעורבין ואוכל אחד לכולנו ואין כל אחד חולק רשות מחבירו draw the people into שותפות (partnership)―a relationship that in fact is a goal of the mitzvos of the Torah and the intent of Shlomo’s takanah.

Rabbi Asher Benzion Buchman, King Solomon’s Takanah: Rambam’s Eruv, pp. 199-201 passim

אמר רבי יהושע בן לוי: לא התקינו עירובי חצרות אלא מפני דרכי שלום.

ירושלמי עירובין ג:ב

So support the work of the Eruv Committee, because it’s their work that turns a mass of individuals into a community.