Kavanot: פרשת במדבר תשע״ט

Thoughts on Tanach and the Davening

I’m going to focus on some observations about the parasha by Rabbi Matis Weinberg (son of Rabbi Yaakov Weinberg).

The fourth book of the Torah['s] English title, The Book of Numbers, appears to be a translation of Bamidbar’s popular designation throughout rabbinic literature: Chumash Pekudim. Which does seem a pretty accurate way to sum up this particular portion…What then is relevant here to future generations, meaning us? How can the particulars of an ancient census have anything but the most casual historical value?

Rabbi Matis Weinberg, Frameworks Au Desert / Numbers, p. 23

The fact is that Moshe is commanded לפקד the people. This word has two meanings, “to count” and “to designate”:

מט אך את מטה לוי לא תפקד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל׃ נ ואתה הפקד את הלוים על משכן העדת ועל כל כליו ועל כל אשר לו המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתהו; וסביב למשכן יחנו׃

במדבר פרק א

מט בְּרַם יָת שִׁבְטָא דְלֵוִי לָא תִמְנֵי וְיָת חֻשְׁבַּנְהוֹן לָא תְקַבֵּל בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ נ וְאַתְּ מַנִי יָת לֵוָאֵי עַל מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְעַל כָּל מָנוֹהִי וְעַל כָּל דִּי לֵהּ אִנּוּן יִטְלוּן יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְאִנוּן יְשַׁמְשֻׁנֵהּ וּסְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן׃

תרגום, במדבר פרק א

ואתה הפקד את הלוים: כְּתַרְגּוּמוֹ ”מַנִּי“, לְשׁוֹן מִנּוּי שְׂרָרָה עַל דָּבָר שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עָלָיו, כְּמוֹ (אסתר ב:ג) ”וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים“.

רש״י, במדבר א:נ

Ramban emphasizes that the purpose of this census was to take notice of every member of בני ישראל, to show that they “count”:

ענין ”פקידה“ זכרון והשגחה על דבר, כלשון (בראשית כא א) וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר. והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהן איש, על דעתי. וגם פקדון מפני ששמירתו והשגחתו עליו. וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר תפקדו אותם לרמוז שלא יספרם,רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל, ובהם ישגיח וידע מספר העם.

רמב״ן, במדבר א:ג

And the commandment implies this:

א וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד; באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר׃ ב שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם׃ ג מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן׃

במדבר פרק א

Last week we talked about במספר שמות, that מספר in this context means “their stories”, and שאו את ראש literally means “lift the head”. The census was not intended to assign everyone a number, but to publicize everyone’s name:

בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך; ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו׃

בראשית מ:יג

וזה לא רק לספור כמה יש בכל שבט [אלא] כל אדם יודע מי הוריו ומי הם סביו ומי הם ההורים של הסבים וזה מעיד את קדושת המשפחה הישראלית על הערך הנאמנות; על זה ראוי לכתוב שאו את ראש.

שאו את ראש

The proof of this is that they already knew the numbers; the census was based on the מחצית השקל that had been given 7 months before:

ויהיו כל הפקדים שש מאות אלף ושלשת אלפים; וחמש מאות וחמשים׃

במדבר א:מו

כה וכסף פקודי העדה מאת ככר; ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש׃ כו בקע לגלגלת מחצית השקל בשקל הקדש לכל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים׃

שמות פרק לח

This parasha is not about counting; it’s about assigning a place for everyone. It is about creating the מחנה. The Book of Numbers is not a good translation of ספר פקודים. The purpose of שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם was to assign a role to each person, since each person has a unique perspective on the relationship of the community as a whole, כנסת ישראל, with הקב״ה:

The creation of the encampment, the Mahane, was nothing less than a creation of the living space for the covenant, a re-creation of Sinai in its broadest sense…Each individual as recognized by name, was made to count through standing up to be counted…The Mahane was a semiotic device, a new way to see the voices of Sinai…

Rabbi Matis Weinberg, Frameworks Au Desert / Numbers, pp. 31-32

The מחנה as set up here represents the מרכבה, that which carries the presence of the Divine in the world:

כשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד א־לוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה (ב״ר מז:ח), ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה׳ מלא אותו תמיד.

רמב״ן הקדמה לספר שמות

באתת: סימנים היו בכל דגל ודגל. וקדמונינו אמרו, שהיה לדגל ראובן צורת אדם מכח דרש דודאים, ובדגל יהודה צורת אריה, כי בו המשילו יעקב, ובדגל אפרים צורת שור, מטעם בכור שור, ובדגל דן צורת נשר, עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא.

אבן עזרא, במדבר ב:ב

וּכְשֵׁם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, כָּךְ סִבֵּב לַכִּסֵּא אַרְבַּע חַיּוֹת, וּלְמַעְלָה מִכֻּלָּם כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וּכְנֶגְדָן סִדֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַדְּגָלִים לְמשֶׁה.

במדבר רבה ב:י

The placement of the various shevatim within the context of the entirety of Yisrael create pekida's “awareness and care”, the significance that pekida implies.

Rabbi Matis Weinberg, Frameworks Au Desert / Numbers, p. 29

Effectively, ה׳ is telling Moshe, “You know when you counted everyone when you were collecting for the משכן? I want you to go back and get everyone’s name, family, and tribe. Sorry for the inconvenience”. Why? Why not set up the מחנה from day one?

There’s a problem with this organization:

דגל מחנה ראובן תימנה לצבאתם; ונשיא לבני ראובן אליצור בן שדיאור׃

במדבר ב:י

משפחת בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה׃

במדבר ג:כט

משפחת בני קהת יחנו וגו׳ תימנה: וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלוקתם.

רש״י, שם

If you are surrounded by people like you, then you may never realize that other perspectives exist:

In today’s hyperconnected world we’re all just a click away from each other. This should be bringing us closer together. But, increasingly, we’re finding ourselves pulled further apart as our own natures push us into comfy little groups of likeminded members, or ‘echo chambers’.

[T]hese isolated echo chambers shield us from the diverse perspectives crucial for forging well-informed citizens tolerant of others’ views, potentially pushing moderates into more extreme ways of thinking and polarising our society. They also help spread misinformation. If you spend all day receiving content from trusted friends reflecting exactly what you already believe, you’re less likely to develop the healthy scepticism needed to consider the truth of a story before you share it.

Nick Funnell, Bubble trouble: how internet echo chambers disrupt society

Rav Yaakov Kaminetsky explains that is why the census is here, after ספר ויקרא:

ולכאורה תמוה, הלוא תיכף כשיצאו בני ישראל ממצרים יצאו בני ישראל על צבאותם, וכדכתיב (שמות יד:ח) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה, וכן (שמות יג:יח) וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל…ואמאי המתינו מלסדר את הדגלים שנה תמימה, אתמהה!

אלא שברמת ענין הדגלים לכאורה הוא פירוד הלבבות, כי זה ודאי שכל צבע יש בו איזה סמל מיוחד, וכן הציורים שהיו על כל דגל ודגל, הלא זה ציין כי כל שבט ושבט יש לו תכונה או שאיפה מיוחדת—ומטרת האחד שונה ממטרת השני, ונמצא כי לכאורה הדגלים גרמו לפירוד הלבבות, אלא מכיון שהיה לכולם מרכז אחד, והיינו המשכן, אין זה גורם לפרוד; כל א׳ עומד על משמרתו המחוידת לו ואין כאן שום פירוד…ולפיכך כל זמן שלא הוקם המשכן ולא היה עדיין מרכז רוחני אז היתה כל האומה חטיבה אחת וגבול א׳ לכולם…ולפיכך אחר שבחודש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן התיחלו להתעסק בדגלים…

אמת ליעקב, במדבר א:א

It’s only when we can consistently come together that we can each shine in our unique roles.

And that is the meaning of ירושלים, and why it was only conquered by דוד המלך:

ירושלים היבוסית נושקת לנחלת יהודה מצפון, ובני יהודה לא התיישבו שם; גם בני בנימין לא יכלו להוריש את עיר היבוסי (שופטים א:כא) בקצה נחלתם, וכך נותרה מובלעת יבוסית, שהפרידה בין שבט יהודה (עם שמעון), לבין 10 שבטי ישראל (כולל בנימין), ובני יוסף בראשם, במשך מאות שנים.

דווקא מצב זה שנבע ישירות מגבול יהודה ובנימין החוצה את מרחב העיר, הוא שהפך את ירושלים לעיר ש”לא נתחלקה לשבטים“ (יומא יב,א; שתי הדעות שבגמרא הן שני צדדים של מטבע אחד), עיר אל־שבטית ועל־שבטית, עירו של דוד שכבש אותה מיד היבוסי, והפך אותה לעיר מלוכה כלל ישראלית.

כששבטי ישראל היו מפוצלים וכל אחד פנה אל נחלתו—ירושלים הייתה מובלעת נכרית בלתי חשובה לשבטי ישראל, ומצב זה הכין אותה לייעודה ההיסטורי הנצחי—איחוד כל שבטי ישראל לממלכה אחת, ולמדינה אחת.

יואל בן־נון, Project 929, יהושע פרק טו

The dialectic between unity and uniqueness is the perpetual problem of the Jewish people. The מחנה of פרשת במדבר is designed to overcome that. The rest of תנ״ך is the story of its failure.