I want to look at the first pasuk of this week’s parsha:
ויאמר ה׳ אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן; ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו׃
The redundancy that bothers Rashi is the אמר ואמרת. If it had said דבר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם, that would be idiomatic (similar to (במדבר כח:ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם. But the repeated אמר is odd.
אמר אל הכהנים: אמר ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים.
Now, the halacha understands this to mean that we (the adults) are being warned about the children: we cannot make them טמא. It’s not that we have to tell them not to become טמא.
תא שמע: אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים. מאי לאו דאמר להו לא תיטמו? לא! דלא ליטמו להו בידים.
But Ramban points out that there is a midrash that does say that we need to teach our children:
אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים לשון רש״י, מדברי רבותינו. והאזהרה הזאת לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים…אבל אם יעשו הם לדעת עצמן, אין אנו מצווין עליהם להפרישם. וטעם הכתוב על פי מדרשו אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר אליהם שלא יטמאו.
And Mizrachi explains what Ramban means by “אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר אליהם”, and says that this is the פשט of the pasuk:
שאין שתי האמירות הללו של משה, אלא האמירה הראשונה של משה שיאמר לכהנים, והב׳ של כהנים שיאמרו לבניהם, כאילו אמר ”אמור אל הכהנים בני אהרן: אמרו לבניכם, לנפש לא יטמא בעמיו“ שפירושו כל אחד מכם אמור לבניך שהם בני אהרן הנזכרים, כל אחד מכם, ”לנפש לא יטמא בעמיו“ שהמובן ממנו הוא שהגדול יזהיר את הקטן שלא יטמא.
So the pasuk should be translated, “Hashem said to Moshe: Say to the Kohanim, the sons of Aaron, ‘You will say to them [your children], “you shall not contaminate yourself”’”.
But what midrash is Ramban talking about? I couldn’t find anything explicit, but ויקרא רבה connects our double אמר ואמרת to the double אמרות אמרות in תהילים פרק יב, and connects that to the words of students learning Torah:
ז אמרות ה׳ אמרות טהרות;
כסף צרוף בעליל לארץ; מזקק שבעתים׃
ח אתה ה׳ תשמרם; תצרנו מן הדור זו לעולם׃
רבי תַּנְחוּם ברבי חֲנִילָאי פתח (תהלים יב:ז): אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת…רבי יוֹסֵי מִמִּלְחַיָא ורבי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בשם רבי לוי אמרו: מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרש את התורה מ״ט פנים טמא ומ״ט פנים טהור. והוה דוד מצלי עליהו, הדא הוא שדוד אומר (תהלים יב:ח): אַתָּה ה׳ תִּשְׁמְרֵם, אתה ה׳ נטר אוריתהון בלבהון.
I assume the תינוקות שלא טעמו טעם חטא is not talking about little children, but older schoolchildren, adolescents (we’ve discussed translating טף as adolescents).
בת ק׳ כבת כ׳ לחטא, מה בת כ׳ לא חטאה, שהרי אינה בת ענשין, אף בת ק׳ בלא חטא.
במד׳ אמרות…תינוקות שלא טעמו ט״ח יודעין לדרוש התורה במ״ט פנים ביקש דהע״ה אתה ה׳ תשמרם. דורש אמרות ה׳ על התינוקות שעמלו בתורה נקרא התורה על שמם.
So our pasuk is at least hinting to the idea of Jewish education. Moshe is told to make sure the כהנים teach their children the intricate laws of טומאה and טהרה. This may answer a question of Rav Hutner. The mitzvah of תלמוד תורה is, at its core, a mitzvah not to learn but to teach:
ו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך׃ ז ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך׃
מצות עשה יא: ללמוד תורה וללמדה.
היא שצונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה. והוא אמרו ”ושננתם לבניך“.
But why should that mitzvah be mentioned for the first time in ספר דברים?
הרמב״ן בהקדמתו לספר דברים מונה כמה מצוות שלא נזכרו בתחלה אלא במשנה תורה. והרמב״ן חוקר ודורש בטעמו של סדר זה, אצל כל מצוה ומצוה. וגדולה היא התמיה על שהשמיט הרמב״ן מצות תלמוד תורה, שגם היא לא נזכרה עד ספר דברים.
Rav Hutner gives an explanation, based on a deep understanding of what ספר דברים represents as the first example of ללמוד תורה וללמדה. But I would give a simpler answer: the halacha of teaching Torah is mentioned earlier in the Torah, in our pasuk. And it teaches us something important about what we teach when we teach Torah: it’s not simple. Every question has מ״ט פנים טמא ומ״ט פנים טהור:
א״ר ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה. מה טעם? ”וידבר ה׳ אל משה“; אמר לפניו: ריבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה. אמר לו: אחרי רבים להטות, רבו המזכין—זכו, רבו המחייבין—חייבו. כדי שתהא התורה נדרשת מ״ט פנים טמא ומ״ט פנים טהור, מניין ודגל״ו. וכן הוא אומר: ”אמרות ה׳ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים“.
הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה׃
רבי אבא בשם רבי יצחק אמר: אמרה כנסת ישראל, הביאני הקדוש ברוך הוא למרתף גדול של יין, זה סיני, ונתן לי משם התורה שנדרשת מ״ט פנים טהור ומ״ט פנים טמא. מנין? ”ודגלו“, ומאהבה גדולה קבלתיה, שנאמר: ודגלו עלי אהבה.
The דגל תורה is the מ״ט פנים טהור ומ״ט פנים טמא. Torah is the manifestation of the רצון ה׳, which is infinite. Finite human beings can’t handle the Truth. That is expressed in one of my favorite midrashim:
יא חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ; צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ׃
יב אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח; וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף׃
אָמַר רַבִּי סִימוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים, וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים אַל יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים יִבָּרֵא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה:יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים. וֶאֱמֶת אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים. צֶדֶק אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת. שָׁלוֹם אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ח, יב): וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה שֶׁלָּךְ?[אמר ה׳] תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה:יב): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח.
והכוונה כך הוא,
דאמת אמר אל יברא מפני השקרים, ר״ל
מפני שהאמת צולל בין אלפים מבוכות
וספקות ואי אפשר לבני אדם לקלוע
בשכלם אל נקודת האמת. מה עשה
הקב״ה?
השליך אמת ארצה, ר״ל שמסר האמת
לשרי התורה והחכמה למטה בארץ; כפי
שיסכימו הם כן יקום. שנאמר אמת מארץ
תצמח, ומשנתן הקב״ה התורה לישראל
צוה בעצמו שאם יולד איזה ספק בתורה
יקום פסק הלכה שבין החכמים החולקים
דוקא כפי שיבינו שרי התורה ולא זולתם.
That idea is expressed in the beginning of the ויקרא רבה that we cited:
אמר אל הכהנים בני אהרן: רבי תנחום ברבי חנילאי פתח (תהלים יב:ז): אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת; אמרות ה׳ אמרות טהורות, אמרות בשר ודם אינן אמרות טהורות. בנהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה כל בני המדינה מקלסין אותו וערב לו קלוסן, אמר להם למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות, למחר אני מכניס לכם אמה של מים; ישן לו ולא עמד, היכן הוא והיכן אמרותיו? אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא (ירמיה י״י): וה׳ אלקים אמת.
And the Sfas Emes explains that the pure אמת that is Torah has to be transmitted through fallible human beings. That’s not a bug, it’s a feature. The מ״ט פנים represent all the different ways human beings understand the Torah.
במד׳ אמרות ה׳ אמרות טהורות אמרות ב״ו אינם טהורות. פי׳ אדוני מו״ז ז״ל כי אף שהמלך ב״ו מקיים לפעמים דבריו אבל כיון שלפעמים מת והולך לו א״כ אין מאמרו טהור אבל הקב״ה [אומר ועושה פי׳] שמאמרו הוא עצמו קיום המעשה…וסיום הפסוק כסף צרוף בעליל לארץ כו׳. פי׳ שדיבורו טהור אבל בהתמשך המאמר להמקבלים בעולמות התחתונים אז מתערב בהם סיגים וצריכין בירור. וזה עבודת האדם כאשר אמרנו ע״פ (משלי כז:כא) מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ; פירוש כמו המצרף והכור מזקק הכסף והזהב, כן פי איש העוסק בתורה מתבררין הדברים בשפתיו. והאמת כי כמו שיש מ״ט פנים בתורה כמו כן יש שערים בנפש האדם. וכפי מה שמברר הדעת שלו כמו כן מתבררין בפיו דברי תורה…וזהו י״ל ענין אמור ואמרת, ב׳ המאמרים הוא הכנת תיקון המאמר שיקבע בלב איש ישראל שזה הכנה לקבל…החדש.
אמר אל הכהנים בני אהרן; ואמרת אלהם is an expression of what education is, the transmission through human beings of what they received. And true education teaches that there are מ״ט פנים טמא ומ״ט פנים טהור, things are not black and white but 49 shades of grey. Our children have to realize that. Only ה׳ fully integrates those into a monistic Truth.
But that’s not all we have to teach our children. Even if they are brilliant students, each with a אידישע קאפ that can analyze every question and היו יודעין לדרש את התורה מ״ט פנים טמא ומ״ט פנים טהור, it’s not enough.
רבי יוסי ממלחיא ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמרו:…אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין, אלא על ידי שהיו בהם דילטורין היו נופלין…אבל דורו של אחאב כלן עובדי עבודת כוכבים היו, ועל ידי שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין.
This reminds us of the story of the students of Rabbi Akiva:
שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא מִגְּבָת עַד אַנְטִיפְרַס, וְכוּלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶה.
And that is the lesson that רבי יהושע דסכנין is trying to teach. He makes the point elsewhere that our goals are all aimed at שלום:
ר׳ יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: גדול השלום שכל הברכות והתפלות חותמין בשלום. קריאת שמע חותמין בשלום: ”ופרוס סוכת שלומך“. ברכת כוהנים חותמין בשלום: ”וישם לך שלום“. כל הברכות חותמים בשלום: ”עושה השלום“.
And that, I think, explains why this halacha, of teaching our children, is here, as part of the laws of the כהנים. The pasuk says אמר אל הכהנים בני אהרן; ואמרת אלהם. I think the correct way to translate that is: “Hashem said to Moshe: Say to the Kohanim, ‘You are the sons of Aaron, and you will say to them [your children], “you shall not contaminate yourself”’”. Before teaching all the intricacies of halacha, teach the value of שלום.
הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.