Leaving Eretz Yisrael: When the Going Gets Tough, the Tough Get Going
There’s a story in מלכים ב that gets no attention, among all the miracles that Elisha does:
א ואלישע דבר אל האשה אשר החיה את בנה לאמר קומי ולכי אתי (את) וביתך וגורי באשר תגורי; כי קרא ה׳ לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים׃
ב ותקם האשה ותעש כדבר איש האלקים; ותלך היא וביתה ותגר בארץ פלשתים שבע שנים׃
ג ויהי מקצה שבע שנים ותשב האשה מארץ פלשתים; ותצא לצעק אל המלך אל ביתה ואל שדה׃
ד והמלך מדבר אל גחזי נער איש האלקים לאמר; ספרה נא לי את כל הגדלות אשר עשה אלישע׃
ה ויהי הוא מספר למלך את אשר החיה את המת והנה האשה אשר החיה את בנה צעקת אל המלך על ביתה ועל שדה; ויאמר גחזי אדני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע׃
ו וישאל המלך לאשה ותספר לו; ויתן לה המלך סריס אחד לאמר השיב את כל אשר לה ואת כל תבואת השדה מיום עזבה את הארץ ועד עתה׃
We know the background of this woman and her family:
ח ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכל לחם; ויהי מדי עברו יסר שמה לאכל לחם׃
ט ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא עבר עלינו תמיד׃
י נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה; והיה בבאו אלינו יסור שמה׃
יא ויהי היום ויבא שמה; ויסר אל העליה וישכב שמה׃
…
טז ויאמר למועד הזה כעת חיה אתי (את) חבקת בן; ותאמר אל אדני איש האלקים אל תכזב בשפחתך׃
יז ותהר האשה ותלד בן למועד הזה כעת חיה אשר דבר אליה אלישע׃
יח ויגדל הילד; ויהי היום ויצא אל אביו אל הקצרים׃
יט ויאמר אל אביו ראשי ראשי; ויאמר אל הנער שאהו אל אמו׃
כ וישאהו ויביאהו אל אמו; וישב על ברכיה עד הצהרים וימת׃
…
לב ויבא אלישע הביתה; והנה הנער מת משכב על מטתו׃
לג ויבא ויסגר הדלת בעד שניהם; ויתפלל אל ה׳׃
לד ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפו ויגהר עליו; ויחם בשר הילד׃
לה וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה ויעל ויגהר עליו; ויזורר הנער עד שבע פעמים ויפקח הנער את עיניו׃
And we know the background of the famine: it was caused by war, not weather:
כד ויהי אחרי כן ויקבץ בן הדד מלך ארם את כל מחנהו; ויעל ויצר על שמרון׃
כה ויהי רעב גדול בשמרון והנה צרים עליה; עד היות ראש חמור בשמנים כסף ורבע הקב חרי (דב) יונים בחמשה כסף׃
The story of the miraculous birth and revival of the child I understand. But why this epilogue? I think the נביא is making an important point. In the original story of the Shunamite woman, Elisha offers to help her:
יב ויאמר אל גיחזי נערו קרא לשונמית הזאת; ויקרא לה ותעמד לפניו׃
יג ויאמר לו אמר נא אליה הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת מה לעשות לך היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא; ותאמר בתוך עמי אנכי ישבת׃
She’s a rich, important woman. Elisha has connections in the capital; he can get her a zoning variance, some tax incentive financing; surely she needs something. But her answer is בתוך עמי אנכי ישבת. As long as I am with my people, I don’t need anything else. I am blessed.
So our story shows that when she does abandon her people in a time of difficulty, that is exactly what she needs: a word with the king; some protekzia. It’s a lesson in the importance of our connections בין אדם לחברו. Even when we think we don’t need others, as soon as we abandon those who need us, we find we do need them.
The parallel with מגלת רות is obvious:
א ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב בארץ; וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו׃
ב ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהודה; ויבאו שדי מואב ויהיו שם׃
ג וימת אלימלך איש נעמי; ותשאר היא ושני בניה׃
ד וישאו להם נשים מאביות שם האחת ערפה ושם השנית רות; וישבו שם כעשר שנים׃
ה וימתו גם שניהם מחלון וכליון; ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה׃
ו ותקם היא וכלתיה ותשב משדי מואב; כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם׃
Elimelech and his family are אפרתים, rich, important people. They abandon the people of Bethlehem in a time of famine (and in the context of ספר שופטים, it’s also because of war: the war with Amon in chapter 12. ואכמ״ל). But the consequences seem much more severe. Elimelech and his sons die; the text even calls them מחלון וכליון, Disease and Destruction, which may be a prophetic description of their fate:
חד אמר יואש ושרף שמן ולמה נקרא שמן מחלון וכליון מחלון שעשו גופן חולין וכליון שנתחייבו כליה למקום.
And when Naomi comes back, she has a much harder time getting her ancestral fields back:
א ובעז עלה השער וישב שם והנה הגאל עבר אשר דבר בעז ויאמר סורה שבה פה פלני אלמני; ויסר וישב׃
ב ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה; וישבו׃
ג ויאמר לגאל חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך; מכרה נעמי השבה משדה מואב׃
ד ואני אמרתי אגלה אזנך לאמר קנה נגד הישבים ונגד זקני עמי אם תגאל גאל ואם לא יגאל הגידה לי ואדע (ואדעה) כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך; ויאמר אנכי אגאל׃
The language of גאולה indicates that the field had to be bought back:
כה כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו׃
כו ואיש כי לא יהיה לו גאל והשיגה ידו ומצא כדי גאלתו׃
The Shunamit just got a decree that her field was hers, without having to redeem it.
Why was Elimelech’s fate so much harsher? Or, since this is תנ״ך, why was Elimelech’s sin so much worse? I think the difference is in where they went. The Shunamit went to ארץ פלשתים. Elimelech went to שדי מואב. To see the difference, we have to go back to a much older famine:
ויהי רעב בארץ; וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ׃
And another one:
א ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם; וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה׃
ב וירא אליו ה׳ ויאמר אל תרד מצרימה; שכן בארץ אשר אמר אליך׃
ג גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך; כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך׃
אל תרד מצרימה: שהיה דעתו לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך.
ודע כי אברהם אבינו…גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלקים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.
ארץ פלשתים, even if those who dwell there are enemies of the Jewish people, is still ארץ ישראל. The Shunamit maintained a connection, however slim, to her people. The קדושה of ארץ ישראל has its own importance:
לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים; ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל; שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה
There’s another side to the story, when we look at the background of the famine of the Shunamit, and the end of the war with Aram:
ו וא־דני השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס קול חיל גדול; ויאמרו איש אל אחיו הנה שכר עלינו מלך ישראל את מלכי החתים ואת מלכי מצרים לבוא עלינו׃
ז ויקומו וינוסו בנשף ויעזבו את אהליהם ואת סוסיהם ואת חמריהם המחנה כאשר היא; וינסו אל נפשם׃
We often lose sight of the fact that this great miracle happened to the kingdom of Israel, whose kings were idol worshippers. Why did they deserve such a reward?
אמר רבי אבא בר כהנא דורו של דוד כולם צדיקים היו וע״י שהיה להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים…אבל דורו של אחאב עובדי ע״ז היו וע״י שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין.
There are three aspects of our connection to ה׳, that define us as Jews. In the words of the Mizrachi motto:
עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל
ואם יתקפו האחד השנים יעמדו נגדו; והחוט המשלש לא במהרה ינתק׃
In a noteworthy exchange with his great friend, admirer, and opponent, Rabbi Yaakov David Willowski, Rav Kook explained the two components of a Jew: his essential nature — the pintele yid, and the path he had chosen in exercising free will. Even if the second element were weak, as long as the first was not repudiated, there was still hope.
Elimelech and his sons broke the first two. It’s implied they broke the last as well by marrying non-Jewish women—note that רות does not “convert” until she returns with Naomi much later. And with that conversion, she explicitly weaves the three threads back together into a חוט לא במהרה ינתק:
ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך; כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלקיך אלקי׃