בס״ד

Kavanot: פרשת ויחי תש״פ

Thoughts on Tanach and the Davening

In this week’s parasha, Yaakov speaks to Yosef several times. The first time, he makes Yosef swear to bury him in מערת המכפלה. The second is to bless him and his children:

ג ויאמר יעקב אל יוסף א־ל שד־י נראה אלי בלוז בארץ כנען; ויברך אתי׃ ד ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים; ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם׃ ה ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם; אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׃ ו ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו; על שם אחיהם יקראו בנחלתם׃ ז ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה; ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם׃

בראשית פרק מח

It’s important to realize that when Yaakov says ראה אלי בלוז, he’s not talking about the first time he has an encounter with G-d in Bet El:

יב ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה; והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו׃ יג והנה ה׳ נצב עליו ויאמר אני ה׳ אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק; הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך׃ יד והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה; ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך׃ טו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת; כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך׃

בראשית פרק כח

But it’s the second time, when he’s returned from Lavan’s house and prepares to settle in the land. This is the point that Yaakov explicitly gets ברכת אברהם:

ט וירא אלקים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם; ויברך אתו׃ י ויאמר לו אלקים שמך יעקב; לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל׃ יא ויאמר לו אלקים אני א־ל שד־י פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך; ומלכים מחלציך יצאו׃ יב ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה; ולזרעך אחריך אתן את הארץ׃

בראשית פרק לה

So why does Yaakov need to tell Yosef all this? It is because the ברכה that ה׳ gave him is not yet fulfilled:

ונתתיך לקהל עמים: בִּשְּׂרַנִי שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִמֶּנִּי עוֹד קָהָל וְעַמִּים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לִי ”גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם“, גּוֹי אָמַר לִי עַל בִּנְיָמִין; קְהַל גּוֹיִם—הֲרֵי שְׁנַיִם לְבַד מִבִּנְיָמִין, וְשׁוּב לֹא נוֹלַד לִי בֵּן, לִמְּדַנִי שֶׁעָתִיד אֶחָד מִשְּׁבָטַי לְהֵחָלֵק, וְעַתָּה אוֹתָהּ מַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ.

רש״י, בראשית מח:ד

And (at least according to Rashi; Ramban would disagree) what Yaakov is giving Yosef is not a double portion that belongs to the בכור; that rule remains in place:

טו כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה; והיה הבן הבכר לשניאה׃ טז והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר׃ יז כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו; כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה׃

דברים פרק כא

The tribes of אפרים and מנשה do not get any extra land through this ברכה; what they are getting is status. They now count as independent שבטים:

ומולדתך וגו׳: אִם תּוֹלִיד עוֹד, לֹא יִהְיוּ בְּמִנְיַן בָּנַי, אֶלָּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִהְיוּ נִכְלָלִים, וְלֹא יְהֵא לָהֶם שֵׁם בַּשְּׁבָטִים לְעִנְיַן הַנַּחֲלָה; וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקָה הָאָרֶץ לְמִנְיַן גֻּלְגְּלוֹתָם, כְּדִכְתִיב (במדבר כו:נד) ”לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ“, וְכָל אִישׁ וְאִישׁ נָטַל בְּשָׁוֶה חוּץ מִן הַבְּכוֹרוֹת, מִכָּל מָקוֹם לֹא נִקְרְאוּ שְׁבָטִים אֶלָּא אֵלּוּ, (לְהַטִּיל גּוֹרַל הָאָרֶץ לְמִנְיַן שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים וְנָשִׂיא לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט וּדְגָלִים לָזֶה וְלָזֶה).

רש״י, בראשית מח:ו

Then Yaakov adds “ואני”—”as for me“, I buried Rachel on the way. What is that doing here? Rashi connects it to the previous conversation:

ואני בבאי מפדן וגו׳: וְאַעַ״פִּ שֶׁאֲנִי מַטְרִיחַ עָלֶיךָ לְהוֹלִיכֵנִי לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא כָךְ עָשִׂיתִי לְאִמְּךָ, שֶׁהֲרֵי מֵתָה סָמוּךְ לְבֵית לֶחֶם.

רש״י, בראשית מח:ז

But then why mention it here?


Monty Python's And Now For Something Completely Different

The Sfas Emes goes back to the pasuk that starts ועתה:

בפסוק ועתה שני בניך כו׳: ”ועתה“ הוא המשכת דרך חדש. לכן איתא ”ועתה לשון תשובה“. לפי שבעל תשובה צריך להמשיך דרך חדש לתקן מה שקלקל. וכן עשה כאן יעקב דרך חדש והעלה בני יוסף להיות להם דביקות באבות כמ״ש ויקרא בהם שמי ושם אבותי. אבל מולדתך כו׳ ע״ש אחיהם יקראו. שדביקות הע׳ נפש הוא בהי״ב שבטים והי״ב שבטים דבקים במדרגת האבות. והעלה את מנשה ואפרים לתוך השבטים. ויוסף הועלה למעלה ממדרגת השבטים כמ״ש (בראשית מח:כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ.

שפת אמת, בראשית, ויחי תרס״א

What does it mean, ועתה לשון תשובה?

ויאמר ה׳ הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות; ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות׃

בראשית יא:ו

אמר ר׳ אבא בר כהנא: מלמד שפתח להם פתח של תשובה. אין ועתה אלא לשון תשובה, כמה דאת אמר (דברים י:יב): וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל וגו׳, והן אמרין לא.

ילקוט שמעוני, בראשית פרק יא:סב

So what was Yaakov’s מה שקלקל, that he has to do תשובה? Presumably, it was favoring Yosef that led to their current situation in Egypt:

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

שבת י,ב

So Yaakov is going to make things better by telling Yosef, “You are no longer one of the שבטים; you are one of the אבות”? That just compounds the problem!


Rav Hutner (פחד יצחק פסח מט) points out that Yosef’s death is mentioned twice in chumash, once in our parasha (בראשית נ:כו):‎ וימת יוסף בן מאה ועשר שנים and once in פרשת שמות‎ (שמות א:ו):‎ וימת יוסף וכל אחיו. He says that it is because Yosef’s life story belongs in both books. בראשית is the story of the אבות, while שמות is the story of the שבטים:

השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות…

ונתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו…והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו…וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב״ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם.

הקדמת רמב״ן לספר שמות

אף על פי שאין קוראין אבות אלא לשלשה, ועם השלישי שבאבות נגמרה דרגת האבהות של כנסת ישראל, ומכאן ואילך מתענפת היא דרגת השבטיות מדרגת האבהות, מכל מקום מצינו בו ביוסף—שהיה אחד מן השבטים—צד אחד, אשר בצד זה היה בו מקום בחינת-דמיון למדרגת האבהות. שעל ידו של יוסף קרויים כל ישראל בניה של רחל. וכל עיקר תוכנה הפנימי של כתנת הפסים שעשה לו ישראל ליוסף ביחוד, בנוי הוא על יסודה של בחינת-דמיון הנ״ל. באופן דהגדרתה של מדרגת יוסף היא שבטיות קרובה לאבהות.

פחד יצחק, פסח מט

Rav Hutner develops the idea that each of the אבות brought their own perspective and unique character to the development of בני ישראל, who they needed to be and how they would related to הקב״ה, but what was missing was the aspect of הבדלה: how to survive in the larger world without assimilating, how to avoid being diluted into nothing. We’ve talked before about Yaakov teaching Yosef תורת שם ועבר, the דרך ארץ that was קדמה לתורה, that was needed to relate to the non-Jewish world. Yaakov’s mistake was to separate Yosef from his brothers; his תשובה is to give Yosef the mission to impart his relationship with הקב״ה to all of כנסת ישראל. Yosef couldn’t be the “special brother”; he had to become the fourth “father” of them all.

And when Yaakov says “ואני”, I think he is saying his own role in this is to promote Rachel as well: שעל ידו של יוסף קרויים כל ישראל בניה של רחל. Yaakov’s job was to establish (בראשית לה:כ)‎ מצבת קברת רחל עד היום. It is רחל who is the אם of all כנסת ישראל, who allows us to survive גלות and eventually return home:

וְרָחֵל עֲקָרָה, רָחֵל הָיְתָה עִקָּרוֹ שֶׁל בַּיִת. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, לְפִי שֶׁכָּל הַדְּבָרִים תְּלוּיִין בְּרָחֵל, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל עַל שְׁמָהּ (ירמיה לא:טו): רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ. וְלֹא סוֹף דָּבָר לִשְׁמָהּ, אֶלָּא לְשֵׁם בְּנָה (עמוס ה:טו): אוּלַי יֶחֱנַן ה׳ צְבָאוֹ־ת שְׁאֵרִית יוֹסֵף.

בראשית רבה עא:ב

(בראשית לה:יט): וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת: מָה רָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב לִקְבֹּר אֶת רָחֵל בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, אֶלָּא צָפָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהַגָּלֻיּוֹת עֲתִידוֹת לַעֲבֹר שָׁם, לְפִיכָךְ קְבָרָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא:יד): קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ.

בראשית רבה פב:י